בשבוע שעבר התקיים מטעם עמותת "זולת" פאנל מומחים שכלל את ח"כ הכנסת לשעבר ונשיאת העמותה זהבה גלאון, ח"כ המכהן אחמד טיבי והפרשן המדיני של "הארץ" עקיבא אלדר.
עמותת זולת הוקמה השנה על ידי זהבה גלאון, לפי הגדרתה כ"מכון מחקר אקטיביסטי בעל אג'נדה" (בראיון שנתנה לליפסקין וסג"ל לפני כ-3 חודשים, א"צ). התומך בשיוויון וזכויות אדם. בקריאה חטופה באתר האינטרנט של העמותה מתבררת התמונה בכללותה כשמדובר בעוד ארגון שמאל שמנסה להשתלט על השיח הפוליטי במדינה, כאשר ההגדרה של העמותה כ"מכון מחקר" מתגמד לחלוטין לעומת "האג'נדה" שלו שהוא אינו מנסה להסתיר אותה. מה שנקרא סימון המטרה לאחר יריית החץ.
מעבר לאי הנוחות הרגילה בצפייה בהרצאת Zoom, הרי שמה ששודר בדף הפייסבוק של "זולת" היה לא יותר מאשר משחק תפקידים ידוע מראש, כאשר זהבה גלאון מקריאה ל"מומחים" שאלות מנחות שנכתבו מראש. מהצד השני הדוברים בפאנל היו כל כך בטוחים בטענותיהם, עד כי הם התעלמו במופגן מהשאלות הנוקבות שהוצגו להם בדף הפייסבוק.
בטיעונים של אחמד טיבי ועקיבא אלדר לא היוו שום חידוש בתפיסה הידועה של השמאל הקיצוני הפרו-פלסטיני כפי שבא לידי ביטוי בשבועות האחרונות: "השלום אינו באמת שלום", "סך הכל חתמו על מסמך שממשיך את המצב כפי שהיה מאז שנות ה-90", "ההסכם הזה נועד רק לשרת את טראמפ בבחירות ואת נתניהו בהסטת דעת הקהל הישראלית" וכד'.
אותם אנשים מזכירים לי את החיילים היפנים ממלחמת העולם ה-2 שנמצאו ביערות עם מדים מרוטים ונשק חלוד וחיפשו את הצבא האמריקאי, בעיקר משום שדרך החשיבה שלהם מותאמת לשנות ה-90 – שעה שכולנו האמנו בחזון "המזרח התיכון החדש" בגרסת שמעון פרס ז"ל.
מהו אותו חזון? השלום האיזורי יביא שגשוג ופריחה לכל המזרח התיכון. לישראל ולארצות ערב. אולם כדי להשיג את השלום האיזורי עלינו להגיע להסדר עם הפלסטינים, על שלל דרישותיהם הלאומיות, הדתיות והדמוגרפיות: ירושלים והעיר העתיקה כבירת המדינה הפלסטינית, הגשמת זכות השיבה, פינוי אלפי משפחות מיהודה, שומרון ורצועת עזה.
אז, בשנות ה-90 היתה הרגשה שהפרדיגמה הזו עובדת. מיד לאחר אותם הסכמי אוסלו שנחתמו ברוב פאר והדר בבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993 החלו אפיקים חדשים להיפתח: הסכם שלום עם המלך חוסיין, ביקור של רוה"מ יצחק רבין ז"ל בעומאן, הקמת נציגות כלכלית בדוחה בירת קטר, שיחות בנושא איכות הסביבה של יוסי שריד במנאמה בירת בחריין ויחסים מסחריים מתחת לרדאר עם כל מדינות המפרץ. נראה היה שמדיניות The Palestinian First רוקמת עור וגידים. אולם התגברות הפיגועים נגד ישראלים הן בישראל והן בעולם הפכה את הקערה על פיה ולאחר מותם של מאות יהודים וכמות לא מבוטלת של מבצעים צבאיים למיגור הטרור, הוסטה דעת הקהל ימינה, וכיום – קשה יהיה למצוא כמות רצינית של ישראלים הרואים בהנהגה הפלסטינית המושחתת פרטנר רציני להסכם שלום היסטורי וסיום הסכסוך. אותה הנהגה שמדינת ישראל הריבונית הביאה מצפון אפריקה על מנת לשלוט בפלסטינים "בלי בג"צ ובלי בצלם" כדבריו של רבין המנוח, הקימה מוסדות הנהגה שהן לא יותר מאשר מכבסת כספים אירופאים המונהגת בידי בניו של הנשיא מחמוד עבאס (אותו מכחיש שואה שאלדר מתגאה בתמונה משותפת עימו). לעתים נראה שהבן היחיד של עבאס שאינו עוסק בשחיתות מנקרת עיניים הוא הבן הבכור מאזן שנפטר ב-2002. תגובה של אחד הגולשים בפאנל היתה מעניינת: "הרשות הפלסטינית המושחתת היא משת"פית של ישראל, וישראל מעודדת בה את השחיתות" – כנראה שגם כאן היהודים אשמים.
הגדיל לעשות עקיבא אלדר שהסביר לכולנו שפינוי כל המתנחלים אינו הליך כל כך מסובך, שהרי הם לדבריו מחולקים לשלושה: חרדים שגרים שם וחפים משאיפות אידיאולוגיות, תושבי הבקעה שרק ממתינים לפיצויים שיקבלו מהמדינה על פינוי והזרם שנשאר והוא מיעוט שבמיעוט – אותם אידיאולוגיים שהם "רק" 120-150 אלף נפש. אפשר להתווכח עם העובדות והמספרים שהוא מציג אך זה מדהים כיצד "מחנה השלום" שמאמין בפוליטיקלי קורקטיות וזכויות אדם מדבר בנינוחות אכזרית על ביצוע טרנספר ביהודים.
"מחנה השלום" שתקוע עמוק עמוק בשנות ה-90 אינו שם לב לשינוי המתגבש במזרח התיכון. ממש כמו הסיפור החז"לי על שני היהודים שעוברים ביבשה בים סוף ומלינים על החול, המים והבלגן סביבם, כשהם לא מרימים את ראשם לנס הגדול. או כמו שכתבה אחת הגולשות במהלך הפאנל: "אנחנו מיעוט שלא מצליח לשכנע בצדקת דרכינו. טרגי". כשהעיתון הסעודי الشرق الأوسط שם בכותרת הראשית שלו 4 מילים בלבד: "המפרץ וישראל – נפילת הגדרות", כששתי מדינות עשירות מכריזות על "תַטְבִּיע" (נורמליזציה), מילה שנחשבה עד לא מזמן למילה גסה בעולם הערבי, כשסעודיה מאפשרת למטוסים ישראלים לעבור בשטחה וכשהליגה הערבית מתנערת דה-פקטו מ"שלושת הלאווים" של ספטמבר 1967 – הרי שיש לנו מזרח תיכון חדש.
הדוברים הרהוטים בפאנל המשיכו בשלהם כאשר הם מתעקשים וטוענים כי "כל עוד הפלסטינים לא זוכים למדינה זה לא באמת שלום". צריך לעדכן את הדוברים וצאן מרעיתם. הסכסוך הישראלי-ערבי הסתיים. הסתיים. אבד עליו הכלח. לא בזכות הפלסטינים אלא למרות הפלסטינים שהטילו וטו על כל ניסיון לקירוב לבבות בין העולם הערבי לישראל (כולל ביקור אקדמאים מצריים באוניברסיטאות ישראליות). ישנו עדיין סכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים שצריך לבוא לידי פיתרון, אבל ההסכם הנחתם השבוע והסכמים דומים שיבואו מעידים כי הסכסוך הישראלי-ערבי הוא נחלת העבר. לאו דוקא בשל אהבה גדולה, אלא בשל אינטרסים משותפים: כלכליים, בטחוניים ואחרים, ובשל הצבת האינטרסים שלהם לפני של אלה הפלסטינים.
והפלסטינים? באפשרותם לעלות על רכבת השלום יחד עם מדינות נוספות. אולם כפי שרמזו לנו בעזה בזמן הטקס – זה לא הולך להתרחש בקרוב. בעיקר משום שהפלסטינים תמיד בחרו בצד הרדיקלי של המחנה. ב-91' הם תמכו בסדאם חוסיין – מה שעלה בסופו של יום לגירושם של מאות אלפי פלסטינים מכווית, כיום מתקיימת תמיכה פלסטינית בשלטון בסוריה שטובח בבני עמו, ורק לפני ימים ספורים בירך הנשיא הפלסטיני את מנהיג צפון קוריאה לרגל החג הלאומי במדינה – דבר שפורסם באתר הרשמי של של פת"ח.
ביום שההנהגה הפלסטינית תראה בהסכמים הללו הזדמנות ולא בגידה, ביום שיראו בהנהגת מדינות המפרץ כגשר לשיפור מעמדם ולא כבוגדים – רק אז הם יצליחו להשיג הישגים ולא להתפלש להם בביצה המקומית.
(הכותב, איתמר צור, היסטוריון ותחקירן עמותת פורום קדם למזרחנות והסברה)