הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלוצילום: אריה כץ

ראש ישיבת אורות שאול הרב יובל שרלו התייחס היום (שלישי) בעקיפין לפסיקת בית המשפט כנגד רב העיר צפת הרב שמואל אליהו ולסוגיית חופש הביטוי הנושקת לה.

הרב שרלו הדגיש כי חופש הביטוי הוא "מהות יסוד של אדם" ואף כי אינו מותנה "בנכונות של מישהו להתיר אותו".

לדבריו, "מבחנו הגדול של המאמין בחופש הדיבור הוא בהימנעותו מכל ניסיון לשלול אותו גם כאשר מדובר במי שניצב בצד הקיצון לו, שאם לא כן – הוא לא מאמץ באמת את החופש הזה, כי אם משתמש בו בשימוש מניפולטיבי".

"האם ללא גבול? כמעט", הוסיף. "המילה כמעט מדגישה את הצורך ללכת הכי רחוק שאפשר עם עיקרון חופש הדיבור. ואף על פי כן – יש לו גבול, רחוק מאוד אבל קיים".

הרב שרלו אמר כי כאשר מדובר ברב בתפקיד ממלכתי, חופש דיבור קיצוני הופך ל"סוגיה סבוכה מאוד, שמחייבת דיון עמוק", ופירט את 2 הצדדים העיקריים לדיון זה.

"מחד גיסא", אמר. "הוא עובד מדינה, וחובת התקשי"ר מוטלת גם עליו, ואולי עוד יותר עליו, כמי שצריך לקדש את ההתנהגות המוסרית המקדשת שם שמיים. לא זו בלבד, אלא שמקור סמכותו על הקהילה יונק מהכוח שהקהילה נתנה לו, ו'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'.

אך עם זאת, "מאידך גיסא, הוא נבחר לתפקידו ולא מונה במינוי של וועדת מינויים, דבר שמעמיד אותו במצב אחר מזה של עובד מדינה, ומעבר לכך: הוא התמנה כדי להביא את עמדת התורה על פי הבנתו, ואם כן – כיצד ניתן להענישו בשעה שהוא עושה את מה שהוא נבחר לו?"

דבריו המלאים של הרב יובל שרלו:

חופש הדיבור אינו מוענק על ידי החברה לאנשים שבתוכה. הוא שייך להם בלי שהחברה תתן להם אותו. זוהי מהות יסוד של אדם, ואין חופש הדיבור מותנה בנכונות של מישהו להתיר אותו. המחזיקים בעמדה חיונית זו מטמיעים בעצמם את ההכרה כי מדובר לא רק במי שחושב כמותם והולך בדרכם, כי אם, ובעיקר, כלפי מי שהם חולקים עליו לחלוטין, ולעתים אף מתעבים את הדברים. מבחנו הגדול של המאמין בחופש הדיבור הוא בהימנעותו מכל ניסיון לשלול אותו גם כאשר מדובר במי שניצב בצד הקיצון לו, שאם לא כן – הוא לא מאמץ באמת את החופש הזה, כי אם משתמש בו בשימוש מניפולטיבי. אני מוצא את עצמי פעמים רבות בעמדה זו, ומנסה לאמץ אותה בכל כוחי, גם שהדברים קשים מאוד לשמיעה.

חופש הדיבור אינו רק מהות יסוד של האדם. היא גם צורך חיוני של כל חברה, אם חפצת התעלות היא. רק בדרך זו קיימת אפשרות של יציאה מהבועה, של בחינת דרכים אחרות, של הטלת ספק בקונספציה, של אחידות וקונפורמיות. לא לחינם ניהלה התורה מאבק בחברה שהיא ״שפה אחת ודברים אחדים״ בסיפור מגדל בבל. תרבות המחלוקת בישראל נולדה מאמונה עמוקה של ״אלו ואלו דברי אלוהים חיים״, ושהאמת אינה יכולה להתכנס לדעה כלשהי ולעמדה מסוימת.

האם ללא גבול ? כמעט. המילה כמעט מדגישה את הצורך ללכת הכי רחוק שאפשר עם עיקרון חופש הדיבור. ואף על פי כן – יש לו גבול, רחוק מאוד אבל קיים. אין עיקרון כלשהו שאין לו גבול ומידה, בעיקר בשל העובדה שמנגד עומדים עקרונות מוסריים ויסודיים אחרים, שחופש הדיבור עלול להרוס אותם. העובדה שדברים של אדם מסוים פוגעים ברגשות של מישהו אחר – אינה סיבה להגבלת החופש הזה. פגיעה ברגשות היא מעשה מגונה מאוד, וטוב לו לאדם לא לנהוג בדרך זו, אבל אין בו הצדקה לחברה לשלול את זכות הפגיעה מהפוגע. הוא חייב לעשות זאת בעצמו, חלק מההתנהגות המוסרית של האדם. ברם, קריאה לאלימות כלפי אדם אחר ושלילת זכויותיו – עלולה להיות עילה להטלת מגבלה בקצה בקצה על חופש הדיבור. גם שלילת עצם קיומו של אדם אחר, מצדדי נימוקי לאום וגזע, נטיה מינית או כל דבר אחר – צריכה להיות מחוץ לחרות הדיבור. חברה צריכה להגדיר לעצמה מהם הגבולות האלה, וכאמור – טוב שהן תהיינה הכי רחוק שאפשר.

שאלה מרתקת ומסובכת מאוד טמונה בסוגיה האם העובדה שדעה אסור כלשהי נאמרת בשם טיעון תורני – הופכת אותה למותרת. למשל, אדם המפיץ עוד ועוד את הטיעון ההלכתי שאין איסור לאנוס נשים בוגרות ופנויות, ומצדיק בהצדקות הלכתיות את הטיעון הזה – מוגן מפני הטלת סנקציות של המדינה עליו. דוגמה נוספת היא הפצה של פסיקת הרמב״ם על הריגת תינוקת גויה – האמנם היא הופכת להיתר, מצד היותה נאמרת ברמב״ם. לעתים רבות אני חש שכשאני אומר בישיבה ״חייב סקילה״ כדי לבטא את העובדה שמדובר בעבירה מסוימת במזיד, עולה השאלה של חציית הגבול. כמובן שהתשובה לכך היא שהכל תלוי בהקשר, אבל אלו דוגמאות בלבד, שחייבות לשלול את הטיעון ש״אם זו פסיקה תורנית״ הכל מותר, ולכיוון ההפוך: שאם אלו מילים למדניות קלאסיות של בית המדרש – אף הן אסורות. שאלה זו מופנית אלינו, יושבי בית המדרש, ומחייבת אותנו להכריע היכן הגבולות, שאם לא כן – בשם ה׳מקורות התורניים׳ נהיה אנחנו חס ושלום מפיצי ההתנהגות הנוראה ביותר האפשרית בתחומים רבים: שפיכות דמים, עריות וכדו׳.

שאלה נוספת נוגעת לרבנות הממלכתית. מעמדו של רב שהתמנה על ידי המדינה לתפקידו מחייב בירור. מחד גיסא, הוא עובד מדינה, וחובת התקשי״ר מוטלת גם עליו, ואולי עוד יותר עליו, כמי שצריך לקדש את ההתנהגות המוסרית המקדשת שם שמיים. לא זו בלבד, אלא שמקור סמכותו על הקהילה יונק מהכוח שהקהילה נתנה לו, ו״הפה שאסר הוא הפה שהתיר״. מאידך גיסא, הוא נבחר לתפקידו ולא מונה במינוי של וועדת מינויים, דבר שמעמיד אותו במצב אחר מזה של עובד מדינה, ומעבר לכך: הוא התמנה כדי להביא את עמדת התורה על פי הבנתו (אין מדובר בתמיכה פוליטית במפלגה מסוימת וכדו׳ – שלזה בוודאי הוא לא נבחר או התמנה), ואם כן – כיצד ניתן להענישו בשעה שהוא עושה את מה שהוא נבחר לו ? זו סוגיה סבוכה מאוד, שמחייבת דיון עמוק בשאלה זו, ובעיקר – טוב שלא להגיע לעימות הזה, וטוב שיהיה כבוד הדדי בין הרב לתקנות הקהילה, ועל ידי כך לסוגיה זו לא תהיה משמעות מעשית, כיוון שהיא נושאת בחובה סכנת מפולת גדולה – חברתית ותורנית. ככל שירבה הכבוד שכל רשות תכבד את העומדת מולה – כן נתברך מאיהוב שם שמיים על הבריות.