"הרצף המסורתי הישראלי"

אדם איננו "דתי" או "חרדי" או "חילוני" או "מסורתי". זה לא מה שמגדיר את האדם ומזהה אותו באמת.

הגדרות אלו ועוד כמה תת הגדרות מחודדות יותר, מצביעות אמנם על משהו מההקשר החברתי והתרבותי המסוים שאדם גדל בו, אך אינן מזהות את האדם עצמו באמת. הן כוללניות מדי ומצמצמות מדי כאחד.

המסורת הישראלית משופעת בערכים, אידאלים, אמונות, עקרונות, מגמות, מנהגים, הנהגות, מנגינות, אגדות, תפילות, רגשות, כיסופים, מועדים, תורות, מצוות, חוקים, משפטים, הלכות ומה לא.

יש המדגישים ומפתחים צדדים מסוימים של המסורת הישראלית, ויש הרואים צדדים אחרים כמרכזיים יותר.

יש המנסים למזג כמה היבטים בהבנתם את המסורת, ויש הלוקחים צד אחר ומתמקדים בעיקר בו.
יש שרוח אפם היא עצם זיקתם אל המסורת ובה הם מוצאים את טעם חייהם, ויש התופסים אותה כמשהו צדדי יותר. כל גישה לפי איך שהיא מפרשת לעצמה את המסורת.

יש אינספור מחלוקות על היקפם, טיבם, משקלם היחסי ועצם מהותם של כל אותם פנים והיבטים שונים שניתן לראות כמרכיבים את המסורת הישראלית. פעמים רבות הבדלים אלו נגזרים מעמדות אקטואליות שונות כלפי אירועים היסטוריים ומגמות תרבותיות כאלה ואחרות לאורך הדורות.

אם כן במה אנחנו עם אחד? מה המכנה המשותף שלנו מעבר ל"גנים" היהודיים שבדמנו ולעובדה שהאנטישמיות לא מבחינה בינינו? האם אנו הולכים ונקרעים? האם יש צד צודק שיגבר על כל האחרים? ואולי נקודת הצדק שבכל זרם וזרם היא זו שתגבר על החושך שבכל שאר הזרמים? ואולי אנחנו בעומק רק הולכים ומתאחדים? וכמו אחים - הולכים ומתאחים?

אולי ניתן להציע שהמכנה המשותף לכולנו כעם, הוא עצם העובדה שכולנו מקיימים זיקה מסוימת אל מסורת ישראל ועל כן כולם, דתיים כחילונים, נמצאים על "הרצף המסורתי" הישראלי. ויגדיר אותה כל אחד כפי שיגדיר.

ואולי לא מדובר ברצף אחד אלא ברצפים רבים, בהתאם לכל המרכיבים וההיבטים השונים (והסותרים אולי) שניתן להכליל במושג הרחב הזה של מסורת ישראל. כלומר, זה לא רצף יחיד אלא כמה וכמה רצפים שכל אחד מהם ניתן להגביר או להנמיך. כמו מעבד סאונד (Equalizer) שיש לו כפתורים לכל סוגי הצלילים והממדים.

מה שחשובה היא העובדה שלכל אדם ולכל זרם ומגזר זה או אחר, יש עוד הרבה לאן להתקדם. גם על גבי אותם "רצפים" בהם הוא מתמקד, ואולי גם על גבי רצפים שעד כה היו אצלו ב"השתק", גם אם מסיבות מוצדקות.

המחלוקות מבורכות כשהן עוזרות לכל צד ללבן את האמת בה הוא מאמין ולזכך אותה. אך הן הרסניות כשהן יוצרות פירוד בלבבות ובחיים. כשאני שולל ומבטל את האור שיש אצל אחרים, בגלל שלדעתי דרכם באמת מוטעית, מסוכנת ומלאה בעיוותים. פעמים רבות ההגדרות המגזריות והשבטיות מסייעות לאדם לזהות את עצמו על דרך השלילה. אני לא "כמוהם" אז אני בסדר.

אולי יש כאן צורך אנושי טבעי או חינוכי שיש לו מקום מסוים, אך גם אותו צריך לאזן ולרכך. הגדרות שיורדות לרזלוציה גבוהה יותר כמו חרד"ל, קו, לייט, דתיים ליברליים או אורתודוקסיה מודרנית וכדומה, מכניסות אותנו לכלובים עוד יותר צרים, ורק מטפחים את האשליה שאם אני משייך את עצמי להגדרה מסוימת אז אני בסדר כי אני לא כמו האחרים. ומעתה לאן עוד ניתן להתקדם?

אין צורך להתכחש לקיומן של קבוצות שונות בעם ישראל, אין גם צורך לטשטש את הסממנים החיצוניים המאפיינים אותם. גם התבדלות קהילתית או חינוכית על רקע מגזרי איננה בהכרח בעייתית לטעמי. כל אחד זכאי לחנך את ילדיו בהקשר התרבותי המסויים בו הוא בוחר.

אין הכרח לטשטש את הגבולות האישיים והקהילתיים כדי שנהיה עם אחד. רק שיהיו גבולות אלה קווים ולא חומות. משהו שניתן יהיה לצמוח ממנו באופן יצירתי אל המרחב ועדיין להיות שייך אליו. משהו שלא צריך לשבור או לפרוץ אותו כדי לרענן ולחדש אותו. אדם לא צריך להתבייש במוצא שלו או למרוד בו. אך מדובר יותר על המקום שממנו באנו ופחות על המקום שאליו אנו הולכים.

תהליכים תרבותיים רוחניים עכשוויים, הנובעים גם משיבת ציון וקיבוץ הגלויות בו זכינו, הולכים ומתרחשים לנגד עינינו כל הזמן. והם מפרקים ובונים מחדש את הזהות הישראלית.

יש מי שהורידו את הכיפה אך רואים עצמם כדתיים ולא רק כהשתייכות חברתית. יש גם חובשי כיפות שמעדיפים לא להגדיר עצמם כדתיים בגלל הצמצום שבהגדרה זו. יש החיים כ"חילוניים" אך מאמינים בקב"ה ומתעניינים בלימוד תורה. יש המקפידים על כל הלכה קלה וחמורה אף שבפועל אמונתם בבורא עולם מחוררת בספקות. יש "חרדים" שלמעשה חיים את חייהם לאור ערכים כמו "תורה ועבודה" שהודגשו דווקא אצל הציונות הדתית, ויש ציונים דתיים שאימצו ופיתחו תפיסות חרדיות למהדרין.

המכנה המשותף לכל אלה הוא שבאמת לא ניתן ולא צריך "לקטלג" אותם. אין כאן "מעבר" ממגזר למגזר, ממגירה למגירה. יש כאן תהליך צמיחה ובירור מבורכים.

ניצוצות של אמת נמצאים בכל מגזר ותת מגזר, אחרת לא היה לו קיום. ניתן לאמץ אותם ולברור אותם מה"קליפות" בהן הם מונחים, כל אחד לפי תפיסתו. אדם ראוי לו להיות מטפח, מוקיר, מכיר ומאיר את הטוב שיש בהקשר התרבותי שבו גדל, ומתוך כך להצמיח עוד ענפים, לקלוט ולעכל אל עולמו עוד ניצוצות של אור שמאירים אצל אחים ממחוזות אחרים.

בסופו של דבר מכולם באמת יש מה ללמוד ולקבל. דתי חילוני מסורתי וחרדי, יכולים למצוא את עצמם כל אחד על "הרצף המסורתי הישראלי" רב האפיקים, ובלי לנטוש את כור מחצבתם הם יכולים וצריכים להתקדם הלאה, מתוך עין טובה על דרכם ועל דרכם של אחרים.

יעברו עוד כמה דורות עד אשר אידיאל טיפוס ישראלי חדש יופיע על בימת ההיסטוריה, אותנטי, רלוונטי, נאמן למקורות, מקיף יותר ומדוייק יותר. כזה שיקבץ אצלו את כל גווני האור והטוב המאירים אצל כל המגזרים השונים וכולם ירגישו שהוא מבטא את הנקודה שלהם באופן אמיתי, מעבד ומפתח אותה, ולא חונק ומאבד אותה.

התהליך כבר מתרחש ואין צורך להאיץ אותו לעניות דעתי. כעת תפקידנו הוא, שבני כל מגזר ומגזר, כל שבט ושבט, יטפחו את נקודת האמת שלהם וינסו לשכלל אותה בהשראת הניצוצות הנוספים שניתן לקלוט מאחרים.

אין כוונתי לטעון שכולם "בסדר". בעצם כולם "לא בסדר"... "ואפילו אומרים לך צדיק אתה, היה בעינך כרשע" (נידה ל).

תמיד יש עוד לאן להתקדם. כולם רק על הרצף. אף אחד לא צודק, אך לכולם יש מידה של צדק. ו"אפילו הריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" (סנהדרין לז).

וכשאין בינינו חומות אז "ועמך כולם צדיקים" (ישעיה ס). "ומיני ומינה יתקלס עילאה" (סוטה מ). "ואמת מארץ תצמח" (תהילים פה). "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח). שנזכה "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים" (אורות ישראל ג, ה).

הרב עמנואל הרוניאן הוא ר"מ בישיבת נווה שמואל