הרכב שנפגע
הרכב שנפגעצילום: באדיבות המשפחה

חוזרים מגדיד תמרים משפחתי בבקעה... בעלי- אורי נוהג. אני יושבת לצידו וילדינו הקטנים יושבים מאחור.

19:10, מתחיל להחשיך, יורדים מכביש 505 אל הדרך החדשה והמפותלת. צוק מימין ותהום משמאל.

"אבא תסע יותר לאט, התמרים נופלים" , קורא נעם מאחור.

ופתאום: "אוי לא!!!! אבנים" אני צועקת בקול כדי שאורי יספיק לעצור.

אורי מאט. סלעי ענק מונחים על הכביש. ממש מולנו. אין שום אפשרות לעבור את זה. נעצרים.

מה עושים? לנסוע רוורס בחושך עם הרכב הגדול בדרך הצרה הזו זה בלתי אפשרי. חצי שנייה ובום! בום! בום! אבנים פוגעות באוטו. בום!

האוטו מטלטל עם כל מכה. צדו הימני של הרכב סופג עוד ועוד סלעים. פתאום נשמע צליל אחר. השמשה הקדמית התנפצה. מזל שהפגוש רחוק ולא נפגענו משברי הזכוכיות.

מאחור צורחים הילדים בבעתה, "ידיים מעל הראש" אני קוראת. "להוריד את הראש, אבא ואמא מטפלים בזה. אל תדאגו".

"למי להתקשר?" אני שואלת. "לרבש"ץ?"

"לא," אומר אורי, "למוקד. רק למוקד, הם ינהלו את מי שצריך".

הרכב שהותקףחוננו

בום. שם צמוד לחלון ישנה חן, בת שנה וחצי הקטנה שלנו שמתעוררת וצורחת בקולי קולות. רק שלא יתנפץ החלון על חן, או על הילדים מאחור. מה עוד אפשר לעשות?

מה עושים? להסתובב? אי אפשר. אף רכב לא נראה באזור. להתקדם? אי אפשר והסלעים ממשיכים להכות בחוזקה. שניות שנדמות כנצח.

האופציה היחידה שנשארה היא להבריח את הפורעים בירי לאוויר. רק שהילדים לא ייפגעו. אורי מוריד את החגורה ופותח את הדלת. יורה יריית אזהרה כלפי השמים.

כדור אחד באוויר והנה שקט.

נסו הצללים, שש דמויות בורחות בחסות האפילה אל הכפר. שישה מחבלים שרצו במקום זה להביא למותה של משפחה שלמה.

אורי נעמד בחוץ, תר בעיניו. אני מחייגת למוקד ומדווחת על זריקת אבנים וחסימה רצינית על הציר.

"מוקד שלום?" אני צועקת בהיסטריה. "אני רוצה לדווח על זריקת אבנים. זריקת אבנים וסלעים בציר בין מגדלים לאש קודש."

המוקדנית:" יש פצועים?"

"בינתיים לא. אנחנו בחשכה עם ילדים קטנים ברכב. אם לא תגיעו בקרוב אולי יהיו פצועים. אני חוזרת. תקפיצו את הכוחות".

המוקדנית מעבירה את השיחה למוקד בנימין ואני מתקשרת לרבש"ץ כדי שיקפיץ את הכוחות. רק שלא מסתתר שום מטען חבלה מתחת לסלעים שעל הכביש.

בינתיים אני מנסה להרגיע את הילדים, להביט לכיוון שממנו הגיעו המחבלים ומקבלת שיחות מכל גורם ביטחוני שנמצא ברדיוס של קילומטרים, מנסה להסביר לאן להגיע ומה המצב. עם אקדח דרוך ביד אחת אורי מתחיל לגלגל את הסלעים מהדרך. צריך לצאת מכאן וכמה שיותר מהר. וככה זה לא מספיק מהר.

"רננה, את עם העיניים כל הזמן על ההר?, לראות אם הם חוזרים", אני מנסה לתפוס את כל העמדות.עם הילדים, המוקד ולתצפת לכיוון המחבלים.

אורי פורק את הנשק ומחזיר לחגורה והסלעים מפנים את מקומם אחר כבוד. חוזר לרכב וממשיכים לנסוע, אבל אחרי 20 מטרים סיבוב, נעצרים.

הם הכינו כאן מלכודת מוות. ממש כך. נס שיצאנו מכאן בחיים. כל הדרך זרועה סלעים, הקטנים 10-15 קילו, הגדולים מתקרבים ל-50.

אבן אחרי אבן, מה שלא ניתן להרים אורי מגלגל ומשאיר בצד הדרך. מגיעים לשער הצהוב ואחי מגיע לעזור בסיקול האבנים. הוא לוקח את הילדים המבוהלים ואנו נשארים שם תוך כדי הכוחות שמגיעים.

הילדים נסערים. המומים. זה קרה מטר מהבית.

האירוע נגמר. אנחנו אחרי זה.

מגיעים חיילים, ג'יפ סיור אזורי. מצלמים. מביטים בתדהמה בפגיעות הרבות ברכב ובנס שהיה כאן. המשטרה בדרך לראות ולהבין לעומק. אנחנו חוזרים הביתה לילדים. להרגיע ולהירגע. לנשום ולשתות כוס מים. משטרה מגיעה. שואלת. מצלמת ומזמינה אותנו ביום שני למשטרה לקבל הודעה על "מס רכוש בגין פעולות איבה".

עובר יום ואנחנו מנסים לעבד את הסיפור הזה. אחרי לילה בלי הרבה שינה ופחד של הילדים אנו מתייעצים עם גורמים איך לנהוג כדי שלא תהיה טראומה לילדים ולנו ומעבדים את הטראומה.

ראש השנה עבר. פתחנו דף חדש. עכשיו נשאר רק לטפל ברכב.

מגיעים לתחנת משטרה יחד. ואז השוטר פונה לאורי: "אתה רוצה לדבר עם עורך דין לפני שאנחנו מתחילים את החקירה?"

"מה? חקירה? על מה?"

"את זה אתה תשמע בחקירה עצמה. שהשתמשת בנשק"

אנחנו המומים ומזועזעים. אין מילים. חטפנו אבנים. ירינו ירייה אחת בודדת באוויר להגנה ורוצים לחקור אותנו ולפתוח על זה תיק פלילי? מה קורה כאן?

ציפינו לחיבוק וחיזוק מהמשטרה על המהלך שלנו. לקבל את הטופס ולהמשיך הלאה בבירוקרטיה עד שנצליח לתקן את מה שהמחבלים עשו.

ועכשיו הופכים את אורי לפושע? תיק פלילי? פונים לנתי רום, עורך דין של חוננו שנלחץ מהעזות של המשטרה ומתייצב במקום. פונים לסמוטריץ', לראש המועצה ומנסים מכל כיוון לצאת מהסיפור הזה.

מה? להגיד שאורי לא ירה? הרי זה היה להגנה עצמית ואם לא זה היה יכול להיגמר רע. רע מאוד. אבנים הורגות. הם פגעו בשלושה צדדים במסגרת החלון של חן. בנס היא לא נפגעה. אם אורי לא היה יורה. מי יודע מה היה קורה. מזל שהיה לנו נשק. האומנם?

יצאנו היום מתחנת המשטרה, אחרי שעתיים של חקירה. טביעות אצבע וצילומים מכל כיוון כמו אחרון הפושעים. ואנחנו המומים ומזועזעים.

המומים שהמשטרה לא הגיעה לרדוף אחרי המחבלים שרצו לרצוח אותנו. המומים אחרי החקירה והתיק שנפתח לנו על כך שניסנו להגן על חיינו ולא למות בידי מרצחים.

ותוהים. מה יהא עלינו. מה יהא על אנשים שבסך הכל רוצים לחזור לביתם בשלום. מה יהא על העם המתוק הזה שחייו כל כך יקרים. מה יהא על המדינה היקרה שלנו שמתנהלת בצורה כזאת.

הכאב שלנו הוא לא פרטי. המלחמה הזאת היא לא מלחמה אישית. אנחנו צריכים לצאת באמירה ברורה נגד ההתנהלות הכושלת של המשטרה בהגנת אדם על משפחתו מול מחבלים.

ממשטרת ישראל נמסר: “בעקבות דיווח שהתקבל במשטרה אודות ירי שבוצע בעקבות יידוי אבנים, שוטרים הוזעקו למקום ונפתחה חקירה במשטרה. לצד ביצוע פעולות חקירה שונות לאיתור המעורבים שידו את האבנים, האזרח שביצע את הירי זומן לתחנת המשטרה שלשום ובהמשך שוחרר לדרכו. נמשיך לפעול יחד עם כוחות הביטחון למיצוי הדין עם פורעי חוק שיסכנו את שלומם וביטחונם של משתמשי הדרך, ולצד זאת כבכל מקרה דומה של ביצוע ירי ע"י אזרח, הרי שמחובת המשטרה לבדוק ולברר גם את נסיבות הירי ותקינותו. ככל שיתברר בסיום החקירה כי הירי היה תקין ומוצדק לא יינקט כל צעד פלילי או אחר נגד האזרח היורה”.