יש רגעים שנגיף השנאה מסוכן יותר מנגיף הקורונה.
כשעשרות אנשים מתים מדי יום ועולמות קורסים, כשיש מאות חולים קשים במחלוקות וצוותי הרפואה נסחטים עד דק, נשמע לי לא הגיוני להמשיך ולריב מה יותר חשוב בין תפילה להפגנה ולהתעקש על קיומם כאילו אין מגיפה.
שיח הזכויות חשוב, ולכן צריך לשמור על הזכות להתפלל ועל הזכות להפגין. כך נראית מדינה יהודית ודמוקטית. אבל בלי התקהלויות, בלי חללים סגורים ובלי הפקרות. לא בבלפור ולא בבתי הכנסת.
פיקוח נפש דוחה הכל, גם תפילה בבית כנסת ביום כיפור. ולכן נכון להסתפק בתפילה מצומצמת במרחב הפתוח, במרחקים ועם מסיכות. מי שצועק ומוחה ברחובות על נורמות וערכים, ראוי שיחיל אותם על עצמו ויקבל את ההנחיות והחוקים. שינהג בערבות הדדית וישמור על חיי סביבתו. לכן נכון להסתפק במחאה סמלית על גשרים, בקבוצות קטנות, במרחקים ועם מסיכות.
כל פעולה אחרת היא גם מסכנת חיים וגם ממשיכה להפיץ את נגיף השנאה בקרבנו. והנגיף הזה עלול להישאר כאן גם הרבה אחרי הקורונה.
חלאס עם השיח המפלג, עם הצדקנות וההתעקשות - כל אחד על הערך החשוב לו בלי לקחת בחשבון את המחיר. הרוב הישראלי מבקש עמדה אחראית וממלכתית. כזו שקצת פחות מאיימת וצורחת את הצדק שלה. עמדה שמצליחה להתאפק, ויותר מכל שומרת על הערכים בלי סיכון חיי אדם ובלי הפצת שנאה.
אפשר לנצח כל נגיף וכל אויב. אבל רק ביחד.