לא לפחד כלל

לכל מי שחושבים שהצעדים הדרמטיים בחיי נובעים מאומץ, הריני מודיעה: אני רחוקה מלהיות אדם אמיץ.

איה קרמרמן , ו' בתשרי תשפ"א

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

מובא בשם רבי נחמן: "אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום שבו אתה רוצה להיות". כאלה אנחנו בתקופה האחרונה. תוהים אם אנחנו מונחים במקום שבו אנחנו חפצים. לכל ההתבוננות הזו שנכפתה עלינו, ואולי בחסד נכפתה, צריך המון אומץ. לא פשוט לחטט. לבדוק. להזיז. להניע. מפחיד לגלות מה שנמצא שם, בחיטוטים. כנראה שבגלל כל אלו אני מקבלת מיילים שלמעשה שואלים את אותה השאלה: מאיפה האומץ? לשנות, לחזור בתשובה, לוותר על הג'ינסים ועל השיער. אז קבל עם ועיתון אני מודה ומודיעה: אני ממש לא אדם אמיץ. רחוק מזה. נהפוכו. אם תשאלו את ילדיי, הם יתפוצצו מצחוק. הם תמיד מדרבנים אותי להשתחרר מהפחד, מהברקסים שלי שעובדים פול טיים. אולי, במקרה הטוב, אני פחדנית שעושה מעשים אמיצים. אולי. בכף זכות חיננית שכזו על עצמי.

האומץ לטעות

אומץ. אולי הפחד הוא לאו דווקא ההפך מאומץ? אולי האנושות לא מורכבת מאנשים אמיצים מול פחדנים. אולי אנשים פחדנים עושים מעשים אמיצים, למרות ועל אף? והמעשים האלו לא גורעים מהפחדים שקיימים בנו. אולי אנחנו בכלל אמיצים שעושים מעשים פחדניים. אולי פחד ואומץ יכולים לחיות בסימביוזה? תלמדו ממקצוענית בתחום.

אומץ. אולי אומץ הוא בכלל לא לעשות את המעשה עצמו, זה שנחשב לאמיץ. אולי האומץ הוא לא לפחד לטעות, ליפול. וואו כמה אני מפחדת ליפול. כמה פעמים אני עוצרת את עצמי מלעשות דברים, רק בשביל לא ליפול. לא לכאוב את צריבת הכישלון. אני צריכה לשאול את עצמי - האם אני עוצרת מראש כי אני מפחדת להגיד "טעיתי"? מפחדת לנסות לתקן? אם כך, ההפך מהאומץ שיש או אין בי הוא לא הפחד, אלא האגו המשתק. האגו שמצייר אותי באור מסוים, בליגה מסוימת. האגו שלי, שעובד עבור אחרים, מנסה לרצות אותם. תוהה כל הזמן מה יאמרו עליי, מה ילחששו מאחורי הגב. לפעמים אני חושבת שאין צורך באומץ כדי לבצע את הקפיצה עצמה, אלא בעיקר כדי להתמודד עם ההשלכה, רגע אחרי הנחיתה, בין אם צלחה ובין אם לא. כמה כנות אני צריכה בשביל להגיד הצלחתי, אני אמיצה מספיק בשביל להמשיך ולצעוד, ליהנות מההצלחה שלי. להשתזף מעט בחומה. או לחילופין, נכשלתי. ואם נכשלתי, כמה אומץ חייבים לאזור בשביל לא לחיות עם טעות, אלא לשוב אחורה. להיות מספיק אמיצה כדי לחזור למקום שממנו קפצתי. רק הפעם חכמה, מנוסה ומצולקת יותר.

אולי אומץ זה ה'להתנקות' החדש, להודות, לאוורר בריש גלי את כל הנפילות. תשאלו את אלו הבוחרים לעלות לבמה בערבי "הפאלטה האחרונה שלי" ולשתף בפתיחות מול הנוכחים בכישלונות שלהם. תשאלו אותם כמה קילוגרמים של פחד הם השילו בערב אמיץ אחד.

אומץ, אולי אומץ הוא לבוא ולהגיד סליחה, אני יודעת שפגעתי. וכמה אומץ דרוש כדי להגיד "פגעת בי, אני צריכה את החרטה שלך. אני מבקשת את העזרה להמשיך הלאה בחיי, נטולת העלבון שגרמת". כמה אומץ אני צריכה כדי להודות שאני פגיעה.

אולי אומץ הוא להסתכל בראי ולהשיל את הפילטרים? אומץ להשליך את הקביים שאימצנו לעצמנו כדי לצעוד ולצלוח את עולם התדמיות. כדי להתבונן במי שאנחנו על אמת. לא במי שאני מוכרת לכולם שאני. לא במי שאני חושבת עליי או מדמיינת את עצמי. אפילו לא מי שאני מקווה, שואפת או מתפללת להיות. אומץ זה להסתכל על האמת הפשוטה - זאת אני. ואומץ זה לאהוב את מה ומי שאני רואה. נטו.

אומץ, אולי אומץ הוא לעמוד באמצע היער, באמצע הפקק או באמצע החיים ולצעוק לה'. יכול להיות שהצעקה תזיז את הגבינה. למי יש כוח שהיא תזוז? אולי אומץ זה לקיים מצווה כי ככה נצטוויתי. פשוט. בלי להבין. בלי להתחכם. בלי לדמיין שכל העולם לא נברא אלא בשבילי. אולי צריך אומץ בשביל מצוות אנשים מלומדה. אולי אומץ זה ללכת לקבל דעת תורה. לנטרל את החלק הכול יודע שבתוכי.

כמו דניאל בגוב האריות

אומץ, אולי צריך לבקש אומץ כהלוואה מה' יתברך. אולי צריך שמידת האומץ לא תשכון תמידית בתוכנו, כי עזת פנים ומסוכנת היא. סיבוב לא נכון של אומץ דטיפשות יכול להוריד אותנו שאולה. אולי צריך לבקש את האומץ שהיה לדניאל בגוב האריות. אומץ לא שלו, אומץ שהתעבר בו מאיתו יתברך. אולי צריך אומץ שישכון תמידית בתוכי. להיות גיבורה כארי, בעלת אומץ דקדושה, שיעמוד לנגדי במלחמה מול היצר הרע, האמיץ והעז מכל היצרים. הברסלבר האמיתי שאין לו ייאוש בעולם כלל. אולי אם יילקח ממני האומץ, לא אוכל לו עוד.

אומץ, אולי אומץ הוא לראות את המעלות שלי. את היתרונות והכישרונות שה' נטע בתוכי. להודות בהם ולא לפחד להשתמש בהם, לנצל אותם, לא לבזבז אותם לריק, לא לגמד אותם, לא להקטין את עצמי.

אומץ. גם כשמשקשקות לי הברכיים והמוח מאותת ומרים כל חומת הגנה ואזעקה אפשרית, אני מסוגלת לעשות מעשים אמיצים, כי אני קשובה ללב והוא רואה ישר. תמיד ישר. הלב רואה נקי וקדוש. הלב מחובר לנשמה הטהורה שה' נתן בי. כמו אצל כל אישה. אז אחיותיי הפחדניות והאמיצות, שותפותיי לפיק הברכיים, אלו שמסתכלות על הצעד הבא ולא יודעות אם לקחת את הסיכון, להרים את הרגל ולצעוד קדימה: תסתכלו פנימה ללב. הנקי, הנשי, המכיל, האוהב והשואף לטוב. שם, בנקודה הפנימית, הזכה והפשוטה ביותר, נמצאת התשובה שלכן, כי זו נקודת ה' יתברך שלכן. אצלה האומץ והעוז. היא בילד אין במערכת שלנו.

והגברים - התפקיד שלכם הוא לא לפחד מנקודת האומץ של הנשים. לא לפחד להאיר ולהעצים אותה.

בהצלחה לכולנו, שלכן, הפחדנית.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

צימעס
צילום: איה קרמרמן

צימעס

לפני ראש השנה, כשהכנתי את הסימנים, האינסטינקט היה פשוט לגלף תלתלי גזר. אבל אז הפולנייה שבתוכי התעוררה, והחלטתי לפנק את אמא שלי בצימעס. פולני ומתוק ועסיסי, כמו שסבתי ז"ל הייתה מכינה. יצא פגז. התמכרות ונוסטלגיה בביס אחד.

המצרכים:

5 גזרים קלופים // חופן צימוקים בהירים שטופים // 2 שזיפים מיובשים // 2 משמשים מיובשים // 2 כפות סוכר // 3 כפות דבש // ¼ כפית קינמון (לא חובה, סבתא שלי לא הייתה מוסיפה) // קורט מלח // ⅓ כוס מים

אופן ההכנה:

חותכים את הגזרים לעיגולים // מכניסים לסיר קטן את כל הרכיבים ומבשלים על אש נמוכה // מדי פעם מערבבים ובודקים שהמים מצטמצמים והסוכר מתקרמל // זהירות - שהסוכר לא יישרף כי כל המים התאיידו! // מכבים את האש כשהסוכר והדבש עוטפים את הגזרים כמו ריבה // הגזר צריך להיות עסיסי ולא יבש.