לאחרונה, לא תאמינו, מצאתי את עצמי מקשיב לדרשות של ערב שבת. ולא, לצערי לא מדובר על מהלך גדול של תשובה לקראת הימים היותר נוראים, פשוט יש משהו בתפילת החוץ שערבב את הקלפים. כי לתפילה בחוץ אין דרישות ממך, היא מקבלת אותך כפי שאתה. ומסתבר שכשאני לא מרגיש שמצופה ממני להקשיב לדבר התורה, דווקא נחמד לי להקשיב.
בקיצור, לפני כמה שבועות בערבית של שבת העביר אחד השכנים היותר יקרים דבר תורה ובו סיפור מעניין של הרב יוסף חיים מבגדד, הלא הוא הבן איש חי.
בסיפור מסופר על בריון אחד שהגיע לבית הכנסת למנחה של יום כיפור אחרי שאכל בביתו תבשיל של בשר. ואני לא יודע אם אתם בקיאים כמוני בהלכות יום כיפור, אבל לפרק לאפה פרגית בצהרי יום כיפור זה פחות הווייב של היום. בכל מקרה, הבריון הזה אכל יפה ואז הגיע לבית הכנסת והתיישב ליד יהודי אחד. אבל כמו בריון קלאסי, הוא שכח להביא איתו סידור, אז הוא ביקש מהיהודי שיעביר לו אחד. היהודי, שראה את שאריות הפרגית על שפמו של הבריון, החליט להתחכם והעביר לו סידור פתוח בדיוק בברכת המזון. הבריון מצידו לא התבייש, ושאל את היהודי למה הוא פתח לו בברכת המזון.
"מפני שאכלת ושכחת לברך ברכת המזון", ענה היהודי.
"מי הגיד לך שאכלתי?" החזיר הבריון.
"שער השפה שלך", השיב היהודי.
בשלב הזה הבריון מודה שהוא אכל, אך טוען שהוא לא יכול לברך ברכת המזון בלי מים אחרונים. היהודי הנחוש מבאר לו שמים אחרונים עניינם "לתת לשטן את חלקו", ואילו סעודת הכיפור של הבריון הייתה כולה של השטן, ולכן אפשר לוותר על המים האחרונים. "אם ככה, גם ברכת המזון אין ראוי לברך על אכילה זו", עשה הבריון עם האגודל והיהודי הודה לו.
ד"ר חזי כהן מביא את הסיפור הזה בספרו 'שערי חיים' כדי לבחון את היחס לחוטאים וגבולות ההכלה של הקהילה הדתית. לי, לעומת זאת, זה הזכיר סיפור אחר.
לפני יותר מעשור, עת הייתי שרוי עדיין ברווקותי עליה השלום, עשיתי לי מנהג ללכת מדי פעם עם ידידי הטוב חיים לשחק את המשחק המכונה סנוקר. ואני יודע, רובכם מתחלחלים כעת ואולי אפילו שוקלים להפסיק לקרוא, שהרי ידוע ש"מקום הסנוקר שמה הרשע" וכל החובט כדורים בזעמו כאילו עבד עבודה זרה ועוד כהנה וכהנה פרפראזות וסטיגמות לרוב. בכל מקרה, שבת אחת, בעודי מתפלל בבית כנסת רענני חביב, ניגש אליי אחד המתפללים היותר מבוגרים, ובלי להתבלבל שאל: "יעקבי, למה אני רואה אותך משחק סנוקר?".
לקח לי רגע להבין מה בעצם שואלים אותי, אבל אז נזכרתי שכדי לראות אותי בסנוקר צריך, מה לעשות, להיות בעצמך בסנוקר.
"אני יכול לשאול אותך את אותה שאלה", עניתי.
"זה לא אותו דבר, אני לא בן של רב", הוא החזיר בלי להתבייש.
"סליחה?"
"אתה בן של רב, אני לא בן של רב", הוא הסביר כאילו זה הדבר הכי הגיוני בעולם.
"בנים אתם לה' אלוקיכם", עניתי לבסוף ונפרדנו כמכרים.
עכשיו נכון, לשחק סנוקר זה עדיין לא לאכול ביום כיפור, ויעקביני שלכם, בריון הוא לא. אז מה הקשר? ובכן, הנקודה היא שהאדם הדתי, ותסלחו לי על ההכללה, יש לו דרכים משונות לומר שהוא אוהב. לא צריך בריונים או נשנושים בצומות כדי לגרום לנו לפזול הצידה ולדפוק על החזה של השכן. זה לא תמיד מגיע ממקום רע, ולא תמיד אנחנו מרגישים שאנחנו עושים את זה, ובכל זאת.
כמה שבועות אחרי הסיפור של הסנוקר טיילתי עם אותו חיים ועם אחד בן אבו באירלנד, ובשבת התארחנו לארוחה בביתו של הרב החב"דניק של דבלין. סביב שולחן השבת ישבנו יחד בערבוביה מעניינת של יהודים: שני רבנים חרדים מאטלנטה, אישה חילונית גרושה ובתה, אנשי עסקים ישראלים, שלושה דוסים מארץ הקודש ומשפחה חב"דניקית חמודה. להגיד ש"הצלחנו להכיל" אחד את השני יהיה עלבון למה שבאמת היה שם, כי מראש הסטטוס הדתי של היושבים בשולחן לא היה אישיו עבור אף אחד. השיחה קלחה, האווירה הייתה חמה ופשוט נהנינו להיות יחד.
אז נכון, תגידו שבחו"ל זו לא חוכמה. בחו"ל אנחנו מפוזרים ואין לנו את הפריווילגיה להתקטנן אחד עם השני. אם מוצאים יהודי בחו"ל מחזיקים בו חזק ולא מתפלפלים יותר מדי, כדי שלא יברח לנו. ובכן, אולי קצת התפנקנו פה בארץ הקודש, התרגלנו כל כך זה לזה עד שאנחנו מתעסקים יותר מדי בבחינה הדדית ובקטלוגים מיותרים. ולא, אין לי אחוזים במפעל לייצור קסקטים, ואני לא מנסה להעמיד פנים שאין שום תועלת בהגדרות ושיוכים חברתיים, אבל צריך לזכור מה העיקר. ואולי השנה, עם מנייני החצרות והמרפסות, יהיה לנו קל יותר לזכור. איך אמר השכן היקר: כשמתפללים בחוץ, אי אפשר להגיד למישהו לצאת החוצה.
השנה כולנו בחוץ, אבל אולי קצת יותר ביחד.