חיבוק

חיבוק. זה כל מה שהבת שלי, ילדת כיתה א' שנכנסה לבידוד, ביקשה ממני. זה קרה יומיים אחרי ההודעה הדרמטית של המורה מהחוג. יומיים לקח לה להבין מה חסר לה כל כך. זה לא שהקטנה הייתה לבד. אחותה הגדולה ממנה הייתה יחד איתה בחדר, בבידוד זוגי. הן השתוללו במסיבת ריקודים שהפיקו לבד, ערכו מסיבת פיג'מות וערב סרט, שיחקו וצחקו בלי סוף, ישנו במיטה אחת כדי להרגיש קרובות קרובות, אבל כל זה לא עזר. גם לא הפינוקים המתוקים שהרעפנו עליהן בהגזמה. חיבוק. את זה היא רצתה ממני, על זה היא בכתה. ואני הבנתי אותה.

קודם כול, את המתוקה הזאת, צעירת הילדים, אני מנשנשת כל יום, כמה פעמים ביום. הקרבה אליה הייתה חסרה לי. הרגשתי את ההיעדר בידיים, באצבעות, בלב. אבל תוך כמה ימים חגגנו לנו שוב יחד בדבקות אינסופית. מה שלא קורה באף אחד ממעגלי חיינו שאינו מוגדר 'משפחה גרעינית'.

חיבוק. שבעה חודשים לתוך הקורונה, והגוף וגם הנפש כבר מתקשים לשאת את המחסור. משהו בסיסי מאוד נלקח ממערכות היחסים שלנו. את ההורים שלי לא חיבקתי כבר חודשים ארוכים, כי אני מפחדת עליהם. חגגנו בר מצווה לילד, ולא חיבקתי איש מ־25 בני המשפחה המצומצמת ביותר שהגיעו להשתתף איתנו בשמחה. כשחברה קרובה קרובה חיתנה בן, ברחתי מהחיבוק הכל כך טבעי והמתרגש, שהנה, הרגע הגדול הגיע. להבדיל, לא חיבקתי חברה אחרת שהתאבלה על קרוב משפחה שהלך לעולמו. חיבוק היה מדביק מילימטר מהשבר הנורא, אך אני שמרתי עליה ועליי (ועל ההנחיות). החיבוק הגדול והרחב, התנועה הזאת שאומרת שאנחנו ביחד, מה שטבעי ונוכח בכל מפגש שלי עם חברה, זוכה בחודשים האחרונים לתחליף מגומגם וחיוור: מילים, תנועות ידיים, מבט. זה לא מספיק.

מטען רגשי חורג

חיבוק. הנוכחות שלו וההיעדר שלו הם המוטיב החזק ביותר בסרטם של נעם דמסקי ועדו בהט, 'ילדים על תנאי'. הסרט הוקרן לאחרונה בפסטיבל 'דוקאביב', שהתקיים במתכונת של הקרנה ביתית. סרט על משפחות ביולוגיות ומשפחות אומנה, ובעיקר על הילדים שביניהן, מקבל עומק נוסף כשצופים בו בבית ולא בהקרנה פומבית חגיגית. המציאות הטבעית של הורים וילדים ובית הופכת להיות יקרה, מוערכת, לא מובנת מאליה.

בהט ודמסקי צאו לדרך מתוך מקום מאוד אישי. דמסקי עצמו הוא הורה באומנה. השניים מגוללים את סיפורם של ילדי האומנה שהגרגירים בשעון החול שלהם הולכים ואוזלים. לילדי אומנה יש תאריך תפוגה: כשהילד מסיים את כיתה י"ב, החוזה בין משפחת האומנה למדינה מסתיים, והנערים - בוגרים יותר מחבריהם, אך בה בעת זקוקים נואשות להשלמה של תום ילדות חסר - יוצאים אל העולם הגדול ללא עורף משפחתי. בלי מקום לחזור אליו מהצבא, להניח את הקיטבג, לזרוק את הנעליים ולהיכנס למקלחת בידיעה שבצאתם יחכו להם המאכלים שהם הכי אוהבים. איש אינו מבטיח לילדי האומנה שכאשר ייכשלו, יכאבו או יצליחו יהיה שם מישהו לתת כתף או עצה טובה, או למחוא כפיים בגאווה.

'ילדים על תנאי' מביא את סיפורם של שלושה ילדים בשנתם האחרונה באומנה הרשמית שלהם, ובשנה שאחרי. אושר היה באינסוף מקומות בחייו, ובסוף התיכון מצא סוף סוף מקום משלו, אצל בני זוג מקסימים מקלי"ה. מישל התגוררה בילדותה המוקדמת עם אמה, שנדדה בין גברים ובין בתים, ואז הועברה למשמורת אצל אביה, שבמרבית הזמן היה שיכור. כשאביה נפטר לה בידיים, והיא בת 15 וחצי, נאספה מישל לביתה של מנהלת בית הספר. הסיפור של איתן שונה: הוא הגיע לבית הוריו האומנים כבר בגיל 4, והוא שומר על קשר עם אביו הביולוגי. מחיצת שפה גבוהה עומדת ביניהם - הוא לא דובר את השפה הקווקזית שבה מדבר אביו, אבל יש שם אבא.

שלושת הצעירים עומדים לפני ההחלטה הדרמטית על יציאה מהבית. האם יכריעו שזה הזמן לקום וללכת? האם יעדיפו להישאר לפרק זמן נוסף? גם ההורים האומנים תוהים מה עכשיו. מה נכון לילד, מה יבנה אותו, מה עלול להרוס את הביטחון העצמי השברירי שנבנה בעמל. על קו פרשת המים הזה, ההורים והילדים לא תמיד רואים את הדברים עין בעין. חוויות החיים הקודמות נמצאות שם ברקע, אורבות, מאיימות, גורמות לחשש מכישלון. מה יחליטו הצדדים? האם תיבנה כאן קומה נוספת של עצמאות?

הסרט עשוי ביד חומלת. הנערים פותחים את סגור ליבם, והצופים מקבלים חרך הצצה גם למתחולל בנפשם של ההורים האומנים האציליים. 'ילדים על תנאי' מעורר מחשבה על משפחתיות ועל שייכות, על הידוק ושחרור, על התעוזה לצאת לחיים חדשים ועל יכולת־העל של האדם לברוא לעצמו עתיד חדש למרות טראומות העבר. זהו סרט על בחירה, ומכאן המחשבה על מי שכן זכה בבית מיטיב, במסלול חיים בונה. האם אנחנו מצליחים להשתחרר מדפוסים קודמים, מסתערים קדימה ומתקנים למרות כל העכבות? או נשארים בתוך סל הנסיבות המוכר והידוע?

מד־החום של הסרט הוא כאמור החיבוק. העוצמה שספוגה במחווה הפשוטה הזאת, ההזדהות, העברת האנרגיה, אינם ספונטניים עבור ילדי אומנה. הם לא קיבלו הרבה כאלה בתחנות חייהם, ולכן מתקשים להעניק, אפילו לבקש. גם הורי האומנה, שפתחו את ביתם בחמלה ובאהבה, אינם רגילים לתת חיבוק. במיוחד מי שהכניס לביתו מתבגרים. ולמחווה הזאת, הנוכחת־נפקדת לאורך כל הסרט, נלווה מטען רגשי חורג. כמה קל לחבק. כמה קשה.

עיטוף חמים מלמעלה

בערב יום הכיפורים הזה, אני נזכרת בדברים שנכתבו בעיתונים בשנים שעברו בנקודת הזמן הזאת, קצת נדהמת מהביטחון במציאות, בשגרה, בכך שהעולם כמנהגו ינהג, עם שינוי קוסמטי לכאן או לכאן. מצב נפשי שנראה שעבר מהעולם. בימים אלה אני מבקשת מהיושב במרומים פשוט חיבוק. עיטוף חמים לאנושות שקצת איבדה את הדרך וזקוקה לרחמים ולהזדהות, לגאולה ולישועה.

לתגובות: ofralax@gmail.com