נתנאל פלבר בימים שלפני הפציעה
נתנאל פלבר בימים שלפני הפציעה צילום: באדיבות המשפחה

לפני ארבעה חודשים נכנס חייל גדוד 'נצח יהודה' נתנאל פלבר לחדר הניתוח, לניתוח קרניופלסטי לתיקון עצם הגולגולת, שרוסקה בפיגוע הירי שבו נפצע אנושות לפני קרוב לשנתיים. את ניתוח הראש המורכב הוא דווקא עבר בהצלחה, אלא שאז החלה הידרדרות במצבו, והוריו המודאגים ביקשו מכולם להתפלל לרפואתו.

"הניתוח היה מצוין, אבל מאותו לילה היו המון סיבוכים", משחזרת אמו ג'ודי. "הוא סבל מפרכוסים ואז מדלקת ריאות, היה מונשם ומורדם בטיפול נמרץ במשך חודש, ושבועיים אחר כך אשפוז במחלקה".

מאז פציעתו בפיגוע ולאורך השנתיים האחרונות חיים הוריו של נתנאל, ג'ודי וג'ו פלבר, ברכבת הרים רגשית. הם התמודדו עם לא מעט רגעים קשים וכואבים, אבל הימים שלאחר הניתוח, כשמצבו הבריאותי של בנם הידרדר, היו ללא ספק מטלטלים ביותר. "כשאני מסתכלת על הבן שלי אני נזכרת בנתנאל של לפני הפציעה, אבל מהר מאוד אני מבינה שזה המצב ואין מה לעשות", היא נאנחת.

"בכל פעם שאני איתו אני משתדלת להיות אופטימית. אני מעודדת אותו, 'נתנאל, כל הכבוד', 'נתנאל, אתה מסוגל'. אבל אחרי הניתוח, עם כל הסיבוכים וההידרדרות במצב, נשברתי", היא משתפת בכנות. "דאגנו לו. פחדנו מה יהיה איתו. מאז שהוא נפצע עבדנו כל כך קשה בשבילו, יום אחרי יום אנחנו איתו, חושבים מה עוד אפשר לעשות, אבל אחרי כל ההידרדרות והסיבוכים לא ידענו מה יהיה המצב שלו כשהוא יתעורר.

''חששנו שכל ההשקעה והמאמצים שהושקעו בו, וכל ההתקדמות שהוא השיג עד לאותו יום, פשוט ייעלמו. זה היה לי מאוד קשה. פחדתי עליו מאוד. אבל הוא חזק, והוא נחוש, ואחרי כל מה שעבר הוא חזר לעצמו", מספרת האם בהתרגשות. "נתנאל הוא פייטר. הוא עושה היום דברים שלפני הניתוח הוא לא עשה. לדוגמה, לפני כן היה קשה לו לבלוע, ועכשיו הוא בולע - לא במאת האחוזים, אבל אנחנו עובדים על זה".

מלטף את הכלב גידי

כשהמצב התייצב מעט לאחר הניתוח, בד בבד עם הטיפולים השגרתיים, החלו במחלקה גם בהליך טיפולי מיוחד באמצעות כלב שיקומי. למרבה השמחה, התברר שהטיפול עם הכלב מביא לתוצאות מרשימות. "נתנאל מצליח ללטף את הכלב מהראש ועד הזנב. זה מדהים. עכשיו הוא מתחיל יותר להזיז את עצמו, להנהן בראש".

החיבור לכלבים, מתברר, החל כבר בילדותו. למשפחת פלבר הייתה בביתם בארצות הברית כלבה, שזכתה לשם אלזה. "היא גם עלתה איתנו לארץ. נתנאל תמיד ליטף אותה, היה מחובר אליה. יום אחד במחלקה בתל השומר הפיזיותרפיסט שאל אותי אם נתנאל במקרה אוהב כלבים, ואז אולי יהיה כדאי לנסות טיפול שיקומי עם כלבים. סיפרתי לו על הכלבה שלנו, ומכאן הכול התחיל. בפעם הראשונה הביאו כלב בשם גידי. כשהכלב התקרב אליו ראינו שנתנאל מגיב אליו, לא נשאר אדיש, מנסה לגעת בו. מאז הביאו לו כל מיני כלבים לטיפול - היה הכלב גידי והיה רוקי והייתה שיבא. הוא מלטף אותם ומנסה לגעת".

האם לא עדיף, בטיפול שיקומי, לחבר את החולה לכלב ספציפי?

"יש יתרון בכלב אחד שנוצר איתו קשר מיוחד - אבל יש גם יתרונות לטיפול באמצעות כמה כלבים, כי לכל כלב יש תכונות המיוחדות לו - יש כלבים שקטים ויש קופצניים, יש עם פרווה ארוכה ויש כלבים נמוכים או גבוהים. אנחנו עדיין מתלבטים מה הסוג שמתאים יותר לנתנאל". ג'ודי מציינת כי בנה הפיק תועלת עצומה מהקשר הטיפולי עם הכלבים. "הכלב הוא לא שיפוטי. הוא מקבל את נתנאל כמו שהוא ונותן לו הרגשה טובה. הטיפול בכלבים קידם אותו, ללא ספק. הוא עושה פעולות שלא היה עושה קודם בלי הכלבים. לדוגמה, יד שמאל שלו זזה, אבל יד ימין פחות מתפקדת.

''כשהוא מלטף את הכלב, הוא מלטף אותו ביד ימין שזזה לצד שמאל, ואחר כך ביד שמאל שזזה לימין. הוא לא חושב שאפשר לעשות את זה - הוא פשוט עושה את הפעולות האלו בטבעיות! אנחנו נותנים לו מברשת ומבקשים ממנו: 'נתנאל, תסרק את הכלב מהראש עד הזנב', והוא לאט לאט עושה את זה. הוא מרגיש את הלשון של הכלב ביד ימין שלו. פעם הוא אפילו קצת נעמד, עם תמיכה של הפיזיותרפיסט, כדי להתקרב לכלב. כשהוא עם הכלב הוא לא חושב מה הוא עושה עם הגוף שלו. כל תשומת הלב שלו מכוונת לכלב, והוא שוכח ומתנענע בטבעיות. זה כל כך מרגש".

לאור ההשפעה החיובית, ההורים מעוניינים שהטיפול עם הכלב יימשך גם בעתיד, כשנתנאל יצא מהאשפוז במחלקת השיקום ויעבור לדירה שלו. "אנחנו מחפשים בימים אלו חברה שמתמחה בטיפול שיקומי באמצעות כלבים, שתוכל להמשיך ולקדם אותו בדרך הזו. אנחנו נשארים אופטימיים", היא מחייכת.

נתנאל עם הכלב
צילום: נעמה עזריאל, דוברות שיבא

בכל בוקר משמיעים לו 'מודה אני'

משפחתם של ג'ודי וג'ו פלבר עלתה לישראל ממרילנד שבארצות הברית לפני כ־16 שנה. את ביתם הם קבעו ברעננה. ג'ו הוא עורך דין במקצועו, וג'ודי היא עורכת של כתב עת רפואי של ההסתדרות הרפואית. נתנאל בן ה־23 הוא בן הזקונים שלהם. הוא למד שנתיים במכינת 'מעוז' בלוד והתגייס יחד עם חבריו לגדוד 'נצח יהודה' בחטיבת כפיר.

לפני קרוב לשנתיים, תוך כדי שירותו הצבאי, נפצע אנושות מירי מחבל בכביש 60, בצומת הכניסה לגבעת אסף, כששהה במקום במשימת אבטחה. בפיגוע נרצחו שני חבריו, יובל מור יוסף מאשקלון ויוסף כהן מבית שמש הי"ד. נתנאל הובהל לבית החולים הדסה עין כרם כשהוא מורדם ומונשם. הפגיעה הייתה קטלנית ונשקפה סכנה ממשית לחייו. הרופאים היו פסימיים לגבי סיכויי החלמתו, אך לא הפסיקו להילחם על חייו. מאז הוא בתהליך שיקומי ארוך, מפותל ומפרך.

חודשיים וחצי היה מטופל בטיפול נמרץ במרכז הרפואי הדסה עין כרם. משם הועבר למחלקת שיקום נפגעי ראש בבית החולים שיבא תל השומר. במחלקה קיבל מגוון טיפולים לשיקומו, ובהם פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ועבודה עם קלינאית תקשורת. למרות פגיעת הראש הקשה, ההורים אינם מרימים ידיים ומתמסרים לטיפול בבנם. עם הזמן הוא החל להגיב לגירויים חיצוניים, מבין ומגיב לנעשה. "בפגיעות ראש, אף אחד לא יודע באמת לחזות את העתיד", מסבירה ג'ודי. "אף מומחה לא באמת יכול להגיד לנו מה יהיה איתו, כי כשמדובר בפגיעה מוחית אין דרך לדעת. הכול יכול לקרות, אבל למרות חוסר הוודאות אנחנו מקווים לטוב", היא מתעקשת להישאר אופטימית.

"הוא בידיים טובות. הצוות מטפל בו וחושב כל הזמן איך אפשר לקדם אותו. הוא מאוד אוהב מוזיקה. כשאנחנו משמיעים לו מוזיקה הוא דופק עם היד על השולחן לפי הקצב. אנחנו משמיעים לו המון מוזיקה, חברים באים לשיר איתו. הוא אוהב מוזיקה חסידית, אנחנו משמיעים לו בעיקר את ישי ריבו, אברהם פריד. הוא פותח כל בוקר עם השיר 'מודה אני' של עומר אדם. אני מגישה לו את הפלאפון שלי והוא מסתכל על המסך וזז לפי הקצב. כל דבר שמקדם אותו זה מצוין".

בחודש האחרון שכרו הוריו של נתנאל דירה עבורו ברעננה, "שש דקות מהבית שלנו". לאחר תקופת האשפוז במחלקה השיקומית הוא עתיד לעבור לדירה, תוך כדי המשך שגרת טיפולים לקידומו. "חשבנו להכניס לדירה ציוד מתאים ולהנגיש את המקום לאט לאט, אבל ביום שני התבשרנו שהוא חיובי לקורונה, והיינו צריכים להוציא אותו מהר מהמחלקה. הבאנו אותו לדירה עם המלווה שלו. הוא נמצא שם עם חום גבוה ותסמינים. אני רואה אותו רק דרך הווידאו, אבל אני ובעלי גם בבידוד בגלל שהיינו איתו, ואנחנו לא יכולים לבקר אותו. אני מאוד מתגעגעת אליו, אבל אין מה לעשות".

מאז הפיגוע השתנו חיי ההורים לחלוטין, ולמעשה הם סובבים סביב בנם הפצוע. "מיד אחרי הפיגוע עברנו למלונית בירושלים כדי לשהות לצידו 24 שעות ביממה. לא יכולתי לעזוב אותו לרגע. כשהוא השתחרר מטיפול נמרץ הוא עבר לשיקום נפגעי ראש בתל השומר, ומאז, כמעט שנתיים, נמצאת איתו כמעט כל יום. גם בשבתות אנחנו אצלו, כמעט לא היינו בשבתות בבית. הכול סביב נתנאל.

''הבת שלנו, עדינה, התחתנה לפני כמה חודשים, וזה היה מאוד משמח. היא התארסה שבוע לפני הפיגוע, וחיכינו קצת עם החתונה כדי שגם נתנאל יוכל להשתתף בחתונה של אחותו. ובאמת הבאנו אותו לחתונה עם המלווים שלו. כל כך התרגשנו שהוא איתנו. נכון שלראות אותו במצב הנוכחי זה צובט את הלב. אבל הוא הבן שלי. הוא לא הבן שהיה לי לפני הפיגוע, אבל הוא הבן שלי. יש רגעים שאני מאוד מתגעגעת למי שהוא היה, הבן החייכן והמתוק", היא נזכרת בהתרגשות. "אני מתגעגעת לימים שהוא היה ילד קטן וחמוד וישב על הברכיים שלי. היום הוא מישהו אחר - אבל הוא הבן שלי. הוא לא מדבר, אבל יש שיפור, לאט לאט. אנחנו חייבים להיות אופטימיים. צריך הרבה סבלנות והמון תפילות".

***

המשפחה מבקשת להמשיך להתפלל לרפואת נתנאל אילן בן שיינא ציפורה.