לשמוח בלי שאלות

סמדר שיר בוחרת את המצווה האהובה עליה במיוחד. פרויקט מיוחד לעשרת ימי תשובה

שילה פריד , ו' בתשרי תשפ"א | עודכן: 15:47

סמדר שיר
סמדר שיר
צילום: אביגיל עוזי

התיכוניסטית המרדנית שהייתי אי אז בפולמוס סביב הציווי "ושמחת בחגך" בשיעור תנ"ך, הפכה לסבתא מרובת נכדים שפשוט נהנית מהשמחה המידבקת בלי שום הסחות דעת

תופעה מוזרה פוקדת אותי מאז הפכתי לברוכת נכדים. יותר מדי דברים שרק אתמול או שלשום (נשממי, תתאפסי על עצמך, זה קרה לפני ארבעה עשורים. לפחות) הוגדרו אצלי בחזקת ייהרג ובל יעבור, חולפים על פניי מבלי להזיז לי את קצה הריס. אין לי מושג מי לחץ על הכפתור במוח וערבב בי את כל החיווטים (חייזרים? נגיפי קורונה? אמאל'ה), וייתכן שלעולם לא אצליח לגייס תקציב עבור מחקר מדעי שיתחקה אחר הקשר המסתורי שבין מהפכים פנימיים לבין משקפי ראייה וחצי ארון עם קרמים נגד קמטים, אבל הסבתאות גם גרמה לי להפחית במינון ה"למה". כשהבכורה בחבורה, שי־לי שמה, מתיזה לכל עבר צווחות של אושר, לא דחוף לי להשבית את הנאתה בשאלות קיטבג כמו למה היא שמחה וצוהלת. חסר לי שבת הארבע וחצי תלחש באוזני שסוף סוף היא מצאה את לבבות השוקולד שאמא שלה דורשת ממני להחביא מעיניה לפני שהם מגיעים מפני ששוקולד זה לא אוכל.

וגם לא לבבות.

עדיף לשאול כמה שפחות.

אבל עכשיו אני לא מתאפקת, וגולשת לשאלת "למה" מיותרת מפני שסוכות בפתח, ושמחת בית השואבה, והזיכרונות (חשבתם שיש בעולם סבתא שעוד לא חטפה דמנציה? אצלי זה אלצהיימר נעורים, הכול טוב) מטיסים אותי לגיל התיכון. כבר שכחתי באיזה שיעור ניתחנו לעומק את הפסוק "ושמחת בחגך והיית אך שמח" (אפילו להארד דיסק של סבתא יש נפח מוגבל, עובדה). אולי היה זה בשיעור תנ"ך, או דינים, ואולי פירקנו את הציווי לגורמים דווקא בשיעור עברית, אבל לעולם לא אשכח את תחושת המרד והמחאה שהוא עורר בליבה של התיכוניסטית עם הצמה.

למה?

(סבתא, עדיין לא הפנמת שעדיף להתחמק מ"למה"? אפילו "מדוע" עדיף).

בחלקו הראשון של הפסוק התאהבתי מהצליל הראשון. "ושמחת בחגך". כמה פשוט - כמה נכון. הוא לא עורר בי שום ספקות, ולא התסיס אותי לתהות מדוע ולמה נוסח הציווי בלשון זכר ולא בלשון נקבה או רבים. "ושמחת בחגך". סוד החיים.

אני גם זוכרת שהמורה הפך את הניתוח לפולמוס כיתתי (אם קול של גבר מהדהד באוזניי, קרוב לוודאי שזה לא קרה בשיעור עברית) כששאל: "מדוע ולמה התורה מצווה עלינו לנהוג כך?".

"מה זאת אומרת?" זרקתי אל כבוד הרב משיעור דינים או תנ"ך, "בשביל מה בורא עולם נותן לנו חג אם לא כדי שנשמח?".

"יפה!" כבודו התלהב, "אבל תשובתך מעלה את השאלה האם התרנגולת קדמה לביצה או שמא הביצה היא שקדמה לתרנגולת".

הרב פנה אל הכיתה וחשף את לבטיו. "האם בורא עולם העניק לנו את החג כדי שנשמח - או שמא ראה בורא עולם בשמחתנו, וקשר אותה בחג מסוים כדי שלא תהיה זו שמחת חינם?".

"מה רע בשמחת חינם?" הקשתה מולו מילכה, גאונה מצויה, שגם נשאה בתואר התימנייה היחידה שהתקבלה לתיכון האריסטוקרטי.

היה טעם בשאלתה. בארבע השנים של שהותי במוסד החינוכי - שלא בכדי נצרב בתודעתי בכינוי "מוסד" - המונח "אהבת חינם" עוד לא נשתל בקצהו של כל משפט. אל תשכחו שזה לא קרה אתמול, וגם לא שלשום, אלא לפני ארבעה עשורים. לפחות.

הפולמוס הכיתתי גבר והתעצם. היה זה מסוג הפולמוסים שגם בניתוח שאחרי המוות קשה לעמוד על זהותם ולאתר את מקור האש. האם התווכחנו בקולי קולות בשל חשיבותו של הנושא המרתק, או רק מפני שניסינו לשרוף את הזמן עד שהפעמון יצלצל?

בשלב כלשהו של הדיון הסוער עשיתי את הדבר היחיד שאני יודעת לעשות כשאני לא יודעת מה לעשות.

התנתקתי. מכולם. מהרב, מהכיתה, מהאנושות וגם מחלקו השני של הפסוק. אימצתי לחיקי את "ושמחת בחגך" כמו היה אוצר נדיר, והחלטתי לצעוד לאורו - מעכשיו ולתמיד. כמה פשוט - ככה הגיוני. הסברתי לעצמי שזאת לא חוכמה לשמוח ולהביע שמחה ביום שמתחיל ברגל ימין. הפטנט הגדול הוא לשמוח ולהביע שמחה דווקא ביום שמתחיל ברגל שמאל. איך וכיצד? ברגעים של שפל ודאון ועצבות, כל שעלייך לעשות הוא לשנן את הפסוק שוב ושוב, רצוי בחברת בן אדם חייכן ומבסוט, עד שהשמחה תדבק בך.

כי אין אפס. השמחה מידבקת. תרגלתי את הציווי הזה במשך שנים רבות, גם אחרי שבגרתי והתוודעתי אל האמירה "פייק איט אנטיל יו מייק איט", וגיליתי שגם בתרגום לעברית יש דברים בגו. זייפי עד שזה יצא ממך טבעי. מותר לזייף עד שזה ינבע מהלב.

רק עם חלקו השני של הציווי יש לי בעיה. כלומר, הייתה. כבר אז, בתיכון הדתי, התאמצתי להבין למה שמחת החג מחייבת אותי להיות בשמחה בלבד. טענתי באוזני כבוד הרב שזו דרישה מאולצת ומופרכת שאין לה מקום בשגרת החיים שכוללת גם עוקץ וגם דבש. האם אסור לי, ביום חג לזכר שמחת בית השואבה שנערכה בבית המקדש, לקונן על פצעון במצח או על פרויקט שקרס?

כיוון שכבודו אטם אוזניו לנימוקים שהשתוקקתי להשמיע, סיכמתי את הנושא ביני לבין עצמי. החלטתי להסתפק בחלקו הראשון של המשפט - "ושמחת בחגך", ועל חלקו השני לוותר. חמישים אחוז, ניסיתי להתעודד, זה יותר מאפס. זה הרבה.

כך חלפו השנים (ארבעה עשורים לפחות, כולל שבתות וחגים), עד שילדיי הפכו אותי למרובת נכדים. מיום שהדבקתי על השמשה האחורית של הג'יפ את הסטיקר "סבתא בהסעות", ניצוץ המרד שבער בי גווע וכבה לחלוטין. כשחמשת הגנגסטרים הצוהלים עוטפים אותי בחיבוק דובי, הדבר האחרון שעובר לי בראש הוא האם אפשר להתמקד בשמחה עד הסוף, ללא הסחות דעת וללא רגשות סותרים.

כשהם איתי, וסביבי, אני פשוט שמחה. זורמת עם השמחה. מתמסרת ומתמכרת לצהלולים.

ורק למען הסדר הטוב אוסיף ואציין, שעדיין מעניין אותי לחקור האם תופעה מוזרה זו כן או לא קשורה לגילי, למעמדי ולחצי הארון שהתמלא בקרמים נגד קמטים.

חג שמח!

סמדר שיר

סופרת