כשעשיתי עלייה לישראל בשבוע שעבר, בסיוע ארגון "נפש בנפש", ידעתי שאצטרך לבלות את תקופת החגים בבידוד.
לחגוג את ראש השנה לבד, בלי שום משפחה וחברים קרובים, יכול להישמע די מדכא, אבל למה להסתכל על חצי הכוס הריקה?
אז נכון, כאשר נחתתי בשדה התעופה בן גוריון ב-16 בספטמבר כאזרח ישראלי חדש לא היה קהל של אנשים צוהלים שהמתינו לקבל את פניי. ולא, לא יצא לי לחבק ולנשק את משפחתי שגרה בישראל ועמם אני מאוד קרוב. אני גם לא איהנה איתם תחת הסוכה עם סעודה מסיבית בעת שאנו שרים שירים שחוגגים את תפארת השנה החדשה.
כאשר חגגתי את חגי תשרי רחוק ממשפחתי בארה"ב - שם ביליתי את מרבית חיי הבוגרים – החגים התקיימו תחת המעטפת המחבקת והאוהבת של חב"ד, שיצרו אווירה חמה ומשפחתית בקמפוס הלימודים, למרות הריחוק מההורים ובני המשפחה. השנה נאלצתי גם לוותר על רבים מהמנהגים היהודיים המסורתיים, ובראשם תשליך (טקס מיוחד שבו כל אחד ואחת מטילים את חטאי העבר, המובלים בפירורי לחם, לנהר זורם), אך אני עושה כמיטב יכולתי למקסם את הבידוד בסגר למטרת השתקפות פנימית וחשבון נפש, כרוח החג. אולי זו תהיה הפעם האחרונה בה אחגוג לבד, אך אני מאמין שזו ללא ספק תהיה חגיגה שלא אשכח במהרה.
יש לי זיכרונות מרהיבים מחגיגות ראש השנה וסוכות כאן בארץ, אך למרבה הצער, מגפת הקורונה שינתה בצורה דרסטית כיצד יראו חגים בישראל כעת. להיזכר בחגיגת סוכות מלאת שמחה ואושר יחד עם המשפחה לעומת חגיגית החג "סולו" היא תזכורת מוחלטת לעד כמה דברים השתנו לכולנו תוך זמן קצר.
למרות שזו הייתה שנה טעונה לעם היהודי ולעולם, אני מתנחם בעובדה שיש לנו מקום שאפשר לקרוא לו בית. אז כשפרקתי את המזוודות והתמקמתי ב-Airbnb ששכרתי בחיפה עם שטח חיצוני צנוע, במקום להתמקד בכל הדברים שלא יכולתי לעשות, הייתי אסיר תודה על השקט שנתן לי הזדמנות לחשוב על הפרק הבא והמרגש בחיי.
הגעתי לארץ כדי שאוכל להמשיך במשימת חיי – לתמוך ולסייע לחלום הציוני. לאחר שעבדתי כמנהל הפיתוח של ארגון EMET, בוועדה לענייני ציבור אמריקאים (AIPAC), כמגייס שהביא מהנדסים צעירים להירשם לטכניון וכבוגר האוניברסיטה העברית, חלק ניכר מחיי המקצועיים העברתי כשאני חי ונושם כל דבר שקשור בישראל.
כן, זה היה מפחיד לעזוב את הסביבה המוכרת שלי בגבעת הקפיטול בוושינגטון עבור הלא נודע. אבל כציוני נלהב, לעשות עלייה לישראל היה בדיוק מה שהייתי צריך לעשות. עם המהלך הזה, אני סוף סוף מרגיש שאני מממש את כל מה שעשיתי עד לנקודה זו של חיי, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית.
הנסיבות אינן אידיאליות. אולם מבחינה היסטורית, לעשות עלייה לא היה דבר קל עבור רבים: מהגרים מאירופה שנסעו לישראל בסירה לאחר ששרדו את אימות השואה, יוצאי אתיופיה שהגיעו לכאן ברגל וראו חברים ויקרים לליבם אשר מתו בדרך, כל אלה ועוד מכירים היטב את הקורבנות שנעשים על מנת להתיישב במולדת היהודית.
למרבה המזל, ארגון "נפש בנפש" סייע לתהליך העלייה שלי להפוך לקל ככל האפשר, למרות מספר אתגרים בירוקרטיים. הם אלה שהעלו אותי לטיסה של יונייטד איירליינס לאחר שאל על ביטלה את שלהם, עזרו לי לקבוע איזו תוכנית בשפה העברית הכי מתאימה לי וסייעו לי להכיר את מפת מערכת הבריאות במדינה.
בעת שאני מסתגל לביתי החדש, אני שמח שהייתי מסוגל להיכנס לארץ ולהמשיך לבסס את חיי החדשים במולדת היהודית. כפי שרב הזכיר לי לפני זמן מה במהלך התהליך: עלייה היא יותר ממעבר פשוט ממיקום פיזי אחד למשנהו, הוא מייצג עלייה רוחנית. אני מניח שאין זמן טוב יותר להתחלה חדשה מאשר בשנה הרוחנית החדשה.