דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, היא ללא ספק פקידה חרוצה. בשמונה השנים שחלפו מאז נכנסה לתפקידה, אין כמעט תחום במרחב הציבורי במדינת ישראל שלא הטביעה בו את חותמה הברור. מהתיאטראות דרך בריכות השחייה, המשך במופעים מוזיקליים וכלה בהתיישבות ביהודה ושומרון.
זילבר נאבקה בכוונתה של שרת התרבות הקודמת מירי רגב להתנות מימון למוסדות תרבות בנאמנותם למדינה וערכיה. רגב, נזכיר, עצרה תקציבים לתיאטרון הערבי 'אלמידאן' שהעלה הצגה המבוססת על חיי מחבל רוצח, והורתה לבחון את תוכנן של ההצגות 'השיבה לחיפה' ו'פלשתין, שנת אפס', מחשש שגם הן מערערות על ערכי יסוד בקיומה של מדינת ישראל. זילבר כתבה אז כי מדובר בפגיעה בחופש הביטוי וכי אין לממשלה רשות לפקח על תכנים תרבותיים באופן שכזה.
גם הקרדיט על המושג 'הדרת נשים' מגיע לזילבר, ובגדול. גדול כל כך, עד שלפני כשלוש שנים החליטה הממשלה להרגיע את התלהבותה של זילבר ולצמצם את סמכויותיה בנושא. אבל עד אז היא הספיקה לא מעט: שלחה מכתבים ללא הרף לכל יוזמי אירוע שבו לדעתה הודרו נשים בצורה זו או אחרת. בין מקבלי המכתבים היו, למשל, אוניברסיטת בר אילן, שבחרה לא להעלות נשים שישירו על הבמה בטקס יום השואה; עיריית תל אביב, שקיבלה ממנה הוראה לבטל את האירוע 'מרימים לכיפור' שהיה אמור להתקיים בכיכר רבין, גם הוא ללא שירת נשים; ואפילו ידיעה עיתונאית שהתגלתה כשקרית, שלפיה מפקד חטיבת גבעתי דאז, אל"מ עופר וינטר, העדיף את הזמר משה פרץ על פני שרית חדד לערב גיבוש חטיבתי, הפיקה מתחת ידיה של זילבר מכתב מחאה לרמטכ"ל ולפצ"ר.
למרות שסמכויותיה בנושא צומצמו, כאמור, זילבר עדיין מוצאת פרצות שבהן תוכל להמשיך בהטמעת האג'נדה שלה: לפני מספר חודשים הורתה למועצת קריית ארבע לפתוח שעות רחצה מעורבות לגברים ונשים בבריכה, בטענה כי ההפרדה המוחלטת היא בגדר "הפליה פסולה". זילבר גם פרסמה בעבר חוות דעת ששיתקה את פעילות החטיבה להתיישבות, המקדמת את ההתיישבות ביהודה ושומרון. חוות הדעת הורתה למעשה כי הממשלה לא תוכל להעביר תקציבים לחטיבה, תוך הסתמכות על טיעונים פרוצדורליים שונים.
אחד מרגעי השיא בקדנציה הארוכה של זילבר נגע להתבטאויותיה בתחומי המשילות, או במילים פשוטות יותר: נגד מעסיקיה בממשלה. בדיון בכנסת לפני כשנתיים התבטאה בחריפות נגד התנהלות הממשלה, זאת נוסף על הביקורות שמתחה על מדיניות הממשלה בוועדות בכנסת שבהן נטלה חלק. מבחינתה של שרת המשפטים דאז, איילת שקד, זילבר חצתה את הגבול. שקד פנתה לממונה על זילבר, היועמ"ש מנדלבליט, והודיעה כי המשנה אינה רשאית להגיע לממשלה או לכנסת כנציגת משרד המשפטים.
משום מה הקדנציה האינטנסיבית הזו, שלא העניקה רגעי קורת רוח מרובים לאגף השמרני ברשות המחוקקת והמבצעת, לא גרמה לנתניהו להרהר שנית בהחלטה התמוהה שקיבל השבוע - להאריך את כהונתה של זילבר בשלושה חודשים נוספים. הארכת הכהונה, שהייתה אמורה להסתיים בחודש הנוכחי, הייתה טעונה אישור מיוחד, שנתניהו בחר להעניק לבקשתם של שר המשפטים אבי ניסנקורן והיועמ"ש אביחי מנדלבליט.
מה הניע את נתניהו, שבעצמו לא רווה נחת מהפקידות המשפטית בימים אלה, להאריך את כהונת המשנה הרדיקלית? בינתיים ניתן רק לשער. זילבר, יש להזכיר, אחראית על הסדרי ניגוד העניינים עם נתניהו בחודשים הקרובים, מה שמייצר בעיה פרוצדורלית: האם נתניהו מאריך את כהונתה של מי שבימים אלו מכינה עבורו את הסדר ניגוד העניינים, מתוך כניעה או פחד מאיום הנבצרות המהותית שמרחף מעליו?
כך או כך, שלושה חודשים נוספים יכולים לספק לזילבר הנמרצת כר נרחב להמשך קידום האג'נדה שלה במשרד. עו"ד שמחה רוטמן מהתנועה למשילות ודמוקרטיה מודאג דווקא מפן אחר של המהלך: "הבעיה העיקרית אינה מה זילבר תעשה בשלושת החודשים הבאים. הבעיה הגדולה היא שזילבר הפכה לסמל לשלטון הפקידות ולהקטנת נבחרי הציבור". רוטמן מונה שורה של דוגמאות כעין אלו שהוזכרו לעיל, ולדבריו "הארכת הכהונה שלה היא מקרה מובהק של היעדר משילות ושל חברי ממשלה שנרדמו בשמירה. אי אפשר להתלונן על כך שהייעוץ המשפטי כובל את שיקול הדעת של הדרג הנבחר, אם בכל הזדמנות נכנעים ומוותרים".
חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' מצביע על נתניהו כאחראי להחלטה הכושלת, וסבור כי זו הוכחה נוספת לכך שנתניהו אינו המנהיג שיחולל את השינוי המיוחל במערכת המשפט. "דינה זילבר מסמלת יותר מכול את ההשתלטות של המערכת המשפטית־פקידותית על קבלת ההחלטות על חשבון נבחרי הציבור, ואת האג'נדה הליברלית־פוסטמודרנית שהיא מנסה לכפות על החברה הישראלית. הארכת הכהונה שלה, אפילו באופן זמני, היא המשך החולשה הגדולה של נתניהו, שכבר שנים רבות נואם ותוקף בתקשורת את תחלואי המערכת, אבל במבחן המעשה נכנע לה פעם אחר פעם. נתניהו כנראה אינו המנהיג שיוכל לחולל את השינוי ההכרחי כל כך במערכת המשפט הישראלית ובינה לבין הכנסת והממשלה. זו המשימה שלנו".
טבילת ים סוף
בסוף שנות השבעים התגוררו מרים ואליעזר פרץ בשארם א־שייח. לימים הפכה מרים לדמות וסמל של גבורת הרוח, לאחר שאיבדה שניים מבניה במערכות ישראל, אבל באותם ימים היא הייתה אישה צעירה שחולמת על הקמת משפחה. "בית יהודי צריך לא רק שולחן ולא רק אוכל ולא רק לדעת את המצוות. הוא צריך מקווה. אני צעירה, רוצה להקים בית, צריכה מקווה. אבל לא היה מקווה בשארם א־שייח", היא מספרת.
אליעזר, הבעל, פנה אל בעלה של שולמית אלוני, שהיה אז אחראי על כל מרחב שלמה, שבו נמצאה גם שארם א־שייח. "הוא אמר לו: אנחנו רוצים משפחה יהודית כמו שצריך, רעייתי צריכה מקווה. אחרי דיונים במשרדי הממשלה, הייתי היחידה בארץ שהיה לה סוד מיוחד: קיבלתי כרטיס טיסה כל חודש לטוס לאילת, לטבול שם במקווה ולחזור חזרה. אבל הייתה רק בעיה אחת: לא הייתה לי טיסה חזרה הביתה, כך שלא יכולתי לממש את כרטיס הטיסה".
פרץ לא ויתרה על קיום המצווה ומצאה פתרון חלופי, אבל קשה הרבה יותר: טבילה במי הים הקרים, ולעיתים גם המסוכנים, של חופי שארם א־שייח הצלולים. "זו הייתה מסירות נפש. המים היו קפואים, ובכל פעם שהייתי דורכת בהם הייתי אומרת: הקב"ה, בטוח שזה מה שאתה רוצה ממני? אחר כך הייתי אומרת לעצמי: מרים, את תצליחי!". הגאות והשפל הביאו איתם סרטנים, קיפודי ים ובעלי חיים מאיימים אחרים שעלו לקראת הטובלת הצעירה והחוששת, "אבל בכל פעם שמעתי קול פנימי שאומר: זו מצווה, מרים, ושלוחי מצווה אינם ניזוקים. תנסי, אל תתייאשי".
לימים גילתה פרץ כי מאמציה נשאו פרי הלכה למעשה: "כשטבלתי, אמרתי לקדוש ברוך הוא: הוצאת אותנו ממצרים להיות עם קדוש. הנה, השתדלתי כל זמן שהייתי פה לחיות בקדושה הזו. עכשיו קח את הזכויות האלה, תרשום לך באיזה מקום, אולי יבוא יום ואצטרך אותן. כשנולד בני אלירז ראיתי את הזכות בחזרה. הייתה לו בעיה בעיניים והרופאים אמרו לנתח. הלכנו לרבי אלעזר אבוחצירא, הוא הסתכל עליו ואמר: הוא נראה לי ילד שנולד בקדושה גדולה. לא גיליתי לו מה בדיוק עשיתי, רק אמרתי: מסרתי את נפשי כדי שהילד הזה יבוא לעולם".
ימי הקורונה הביאו איתם גזרות על לא מעט אושיות באורח החיים היהודי, ולא רק בבתי הכנסת והישיבות. החששות מהידבקות הגיעו גם למקוואות, מה שיצר אצל נשים מסוימות רפיון ביחס לקיום מצוות הטהרה. הרבנית רות בנימין מנוף איילון, מדריכת כלות העוסקת בטהרת המשפחה שנים רבות, נחרדה מהמחשבה כי המצווה היסודית כל כך תיפגם בשל החששות, שהתבררו בהמשך כחששות שווא. "נושא הטבילה הוא נושא שראוי להצניע ולא לפרסם ברבים", היא מדגישה, "אבל הרגשתי שזו 'עת לעשות לה''. שאולי נפר את הצניעות במידה קלה, כדי לשמור על המצווה החמורה. לצערי שמעתי הרבה מערערים, מקטינים ומגמדים את העניין, מוצאים פתרונות כאילו־הלכתיים לנושא במגבלות הקורונה. הפתרונות הללו לא רק שאינם מקובלים, הם גם מסוכנים, יוצרים חולשה ומסכנים את עם ישראל באיסורי כרת".
הרבנית בנימין החליטה להציע חיזוק במקום שיש חולשה, ובימים אלו פתחה אתר ייחודי בשם 'בכל מאודֵךְ', שמטרתו לרכז סיפורי נשים שמסרו את הנפש או התאמצו באופן מיוחד בקיום מצוות הטבילה. באתר מוצגים כבר מספר סרטונים, ודרכו יוכלו נשים נוספות להוסיף את סיפוריהן בכתב או בצילום וידאו. יחד עם נעמי האיתן, יצאה הרבנית בנימין למסע ברחבי הארץ לאיסוף סיפורים. בינתיים הן רק בתחילת הדרך, אבל הסיפורים, כך הן מעידות, זורמים בשטף מכל כיוון: נשים בשדרות שטובלות בין אזעקות צבע אדום; אישה מיישוב בבנימין שטבלה בחורף מושלג בלילה של הפסקת חשמל ממושכת, בחושך, בקור מקפיא ובמים ללא חימום; אישה שבלילה שבו גורשה מביתה בגוש קטיף, טבלה בארבע לפנות בוקר ביישוב הזמני שאליו הגיעו המגורשים, המומים ומותשים, באוטובוסים; ואישה שעל פי הוראת רב טבלה, כאובה ובוכייה, במהלך ימי השבעה על בנה שנפטר.
"בגלל המצב המיוחד הבנו שאין ברירה אלא להגיע לסיפורים מיוחדים", מסבירה הרבנית בנימין, "סיפורי הטהרה נוגעים בלב. לא רק בלב של הנשים, אלא בלב הפועם של העם היהודי. אנחנו רוצים להגיע לנשים, שידעו שבידן נתונה טהרת עם ישראל לדורותיו".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com