ראש העיר אברהם רובינשטיין ברחובות בני ברק
ראש העיר אברהם רובינשטיין ברחובות בני ברק צילום: דוברות בני ברק

"הקורונה שיפרה את היחסים בין הקבוצות בישראל. האמפתיה כלפי החרדים גברה. החיילים שהגיעו בימי הסגר לבני ברק התקבלו בסבר פנים יפות, בכבוד ובאהדה. ככה זה כשיש חיבור בלתי אמצעי. אם יש משהו שהרווחנו מהקורונה זה ערבות הדדית, עם ישראל אחד, וזה רווח גדול מאוד. זה מה שראינו במשבר הקורונה, ואת זה צריך לקחת הלאה גם לימים שאחרי המשבר".

כשנבחר אברהם רובינשטיין לתפקיד ראש עיריית בני ברק, לפני כמעט שנתיים, הוא ידע שניצבים בפניו אתגרים לא מעטים. אבל אתגר שלא צפה הוא התמודדות עם מגפה עולמית בעיר הצפופה ביותר בישראל.

"הבאתי לכאן את רוני נומה עם הצוות שלו. רובם אנשים שלא מכירים את הווי החיים של העיר בני ברק, ולא בהכרח את אורח החיים החרדי. הם עבדו יחד עם התושבים ונציגי הציבור בעירייה בשילוב זרועות נדיר, בכלל בלי קשר לכמה מצוות כל אחד מקיים או לא. והקשר המיוחד שנוצר פה לא נמוג, זה יישאר איתנו בעזרת ה’ לעוד הרבה זמן. בחורי ישיבות לא ילכו לצבא בסוף הסיפור הזה, וחיילים חילונים לא ילכו לשבת בישיבה - אבל נוכל להסתכל אחד לשני בעיניים. לכבד איש את רעהו, לפרוץ את החומות. אנחנו לא בהפרדה ממדינת ישראל. אנחנו חלק. יש לנו תפקיד בהגנה על המדינה. כל אחד עושה את תפקידו הלאומי בדרך שהוא חונך בה”.

כשעשית את הצעד הזה, לא חששת מתגובות של גורמים קיצוניים?

"אני לא מסתכל דרך קצוות. מבחינתי זה היה הכי טבעי להכניס לבני ברק חיילים. אנחנו חלק ממה שקורה פה, מקיימים את חובותינו למדינה כפי שאנחנו מבינים אותן. אומנם איננו רוב, אנחנו מיעוט, אבל מה שקרוי בהגדרה ההלכתית - 'מיעוט המצוי'".

במהלך הסיור לוקח אותנו רובינשטיין לחמ"ל הקורונה בעירייה, שם יושבות פקידות רבות, כולן חרדיות, יחד עם קציני פיקוד העורף. המטרה: להוציא את החולים מהעיר למלוניות, שם יקבלו טיפול ויורחקו מאזורי המגורים. "כל חולה מאומת שמתקשר למוקד מועבר למלונית. אם מדובר במשפחה עם ילדים שחלקם חיוביים וחלקם שליליים אנחנו מוציאים אותם יחד, כי אי אפשר להשאיר ילדים בבידוד לבד בבית. העסק הזה עובד בשיתוף פעולה יוצא דופן בין הצבא, העירייה והציבור, שמשתף פעולה בצורה יוצאת דופן".

210,000 ראשי עיר

בשבועות האחרונים מתנדנדת בני ברק בין הצבע האדום לכתום. רובינשטיין סובר שאין שום טעם בחלוקה לערים ולאזורים. "סגר נקודתי הוא לא יעיל, לא זה מה שמונע מהתחלואה להתפשט. הרי בזמנים שהייתה רמה גבוהה של הדבקה בעיר שלנו - לא היה חולה אחד ברמת גן או בגבעת שמואל, הערים השכנות לנו, יותר ממה שהיה שם בלי קשר לבני ברק. כשהיינו באדום - רמת גן נשארה ירוקה. בין כך ובין כך התחלואה לא פורצת ממקום למקום, ולכן אין שום עניין בסגר הנקודתי. לעומת זאת, אם יהיה סגר בכל המדינה וכולם ישבו בבתים, הילדים לא ילכו להורים ולא יהיו התכנסויות משפחתיות, יאסרו התקהלויות - יכול להיות שזה יעבוד, כמו בגל הראשון. זה הדבר היחיד שנראה לי יעיל.

"מה גם שעניין צבעי הערים הוא נוסחה מתמטית בסך הכול. אם זה באמת נכון או לא - קשה לי להגיד, אבל אני נוטה יותר לומר שזה לא נכון. הפרמטר העיקרי שבודקים כדי להגדיר צבע של עיר הוא אחוז החולים מתוך הנבדקים. אם יש עיר שיש בה 20 חולים מתוך 20 נבדקים - היא תיחשב לעיר אדומה, למרות שהמספר נמוך מאוד. לגבי בני ברק קשה להגדיר, כי מי שיש לו תסמינים הולך להיבדק, וזהו. עשינו לא מזמן מבצע - הבאנו עוד המון אנשים להיבדק, והורדנו את רמת התחלואה מ־17% ל־10%. אפשר בקלות לשחק עם הנתונים. מה גם שיש חולים מהעיר שנמצאים בפנימיות בישיבות מחוץ לבני ברק, ונחשבים יחד איתנו".

בימים האחרונים מסתכל רובינשטיין בדאגה לא רק על הנעשה בעירו, אלא על גל ההדבקה הגבוה ברחבי הארץ. "העסק מזמן איבד שליטה, ונראה לי שכל מקבלי ההחלטות איבדו שליטה. אתה רואה כמה חולים יש ביום. במגזר החרדי יש ירידה ברמת התחלואה, ובמגזר הכללי יש עלייה. בהתחלה היו ארבעים ערים אדומות, במגזר הערבי ובמגזר החרדי. בתוך ימים ספורים זה זינק לשישים ולשבעים".

העיסוק סביב הקורונה מתמקד לא פעם בעיקר בנעשה בחברה החרדית. בערוצי הטלוויזיה המרכזיים ובאתרי החדשות המובילים נעשה לעיתים שימוש בתמונות אילוסטרציה מהרחוב החרדי כאשר עולות ידיעות על התפרצות הקורונה ברחבי הארץ. "אני מצר על כך שחרדים הפכו לסמל הנגיף", אומר רובינשטיין. "החרדים לא הביאו את הקורונה. זה התחיל בסין, והגיע לכאן דרך ספינת הקורונה שהייתה מול יפן ועליה קבוצת ישראלים, ודרך התיירים מקוריאה שטיילו ברחבי הארץ והתגלו כחולים".

למרות זאת, הוא מודע לכך שהתפרצות הקורונה ביחס למספר התושבים גבוה יותר בעירו ובחלק מהיישובים החרדיים. "אורח החיים שלנו מקדם הדבקה. זה נכון אנחנו חיים במשפחות ברוכות ילדים בלי עין הרע, בדירות צפופות, אשכול סוציו־אקונומי 2. לכך מתווסף העניין שלאנשים אולי לא נוח להצביע על עצמם, אז מאשימים אותנו ותולים בנו את התפרצות המגפה.

"צריך להבין, אנשים בעיר הזו בוחרים באורח החיים הזה. אנשים פה חכמים, יש לי תושבים סופר אינטליגנטיים. חיים כאן 210,000 תושבים, מתוכם יש 210,000 ראשי עיר. אני לא יכול להגיד להם מה לחשוב, אני צריך להיות קשוב לדברי הציבור ולפי זה לפעול".

מלחמות דת

לאורך כל השיחה עם רובינשטיין, שנינו עם מסכה שלא יורדת לשנייה מהפנים. גם אנשי לשכתו שנכנסים ויוצאים - כולם מכוסי פנים ושומרים על מרחק. ולא רק בלשכת ראש העיר זה המצב, אלא בכל רחבי בני ברק. "תושבי העיר אמונים על ‘ונשמרתם מאוד לנפשותיכם’", מסביר רובינשטיין. "כל יהודי חרדי שצריך לעבור ניתוח, הולך קודם כול לכמה יועצים שיכוונו אותו לאיזה רופא ללכת כדי להיות מטופל הכי טוב שאפשר. על אחת כמה וכמה בנושא הקורונה".

בתפילות ראש השנה, וכן עתה לקראת יום כיפור, עשו התושבים בשיתוף עם העירייה מאמצים רבים כדי לקיים את תפילות החג בצורה שלא תסכן את המתפללים. "כל בתי הספר שבבעלות העירייה - הופכים למקומות תפילה עם מניינים קטנים. זה מורכב. לא כל מנהל או גננת מוכנים שבמקום שהם מטפחים ושומרים עליו יגיעו אנשים לתפילות ויזיזו דברים. אבל אנחנו עושים את זה יחד איתם, כי חשוב שלכל אחד יהיה מקום תפילה שמאפשר שמירה על הבריאות".

לצד השמירה הקפדנית על כללי הקורונה גם בתפילות, רובינשטיין מצר על כך שההגבלות הקשות שמוטלות על ציבור המתפללים פוסחות על קבוצות אחרות באוכלוסייה. "באופן כללי, בכל המדינה יש היחלשות בהקפדה על הכללים, אפשר לראות את זה בציבור הכללי וגם בציבור חרדי בנקודות מסוימות. פעם הקומוניזם היה דת שהפכה למרכז העולם והיה אסור לכפור בה. היום אלו ההפגנות. אנשים כואבים את הפגיעה בדת הדמוקרטיה, שהפכה לדבר המקודש ביותר. לא נוגעים בהפגנות המוניות, אבל תפילה, שקדמה בכמה אלפי שנים להלכות ההפגנה - את זה לא מכבדים.

"בסוף הסגר הקודם, המסעדנים הקימו לובי - קיבלו מה שהם רצו. חדרי הכושר הקימו לובי - קיבלו מה שהם רצו. אז אנשים מבינים שהכול פה פוליטיקה. למה צריך להגיע ללובי וללחצים פוליטיים? אם מסעדות, חדרי כושר, חנויות - כל אלה נפתחים, למה אני צריך להפעיל לחצים כדי שיאפשרו תפילה, לימוד תורה ודברים שקיימים ואנשים מאמינים בהם אלפי שנים?" הוא קובל.

מקלות וגזרים

לצד העבודה הרציפה בלוחמה בנגיף, רובינשטיין וצוותו עמלים כל הזמן על מיזמים חדשים שישפרו את רמת ההקפדה בעיר. "יש אצלנו יחסית הרבה חולים, בגלל הסיבות שמניתי קודם, אבל אין הרבה מאושפזים, וברוך ה' לא הרבה נפטרים, הודות לשמירה על הקשישים וקבוצות הסיכון. אנחנו עובדים על פרויקט חדש לשמירה על המבוגרים. בחגים יש יותר סיכון, כי לאנשים קשה להישאר לבד בבית. לכן אנחנו רוצים לתת לקשישים הכול כדי שיוכלו להישאר בבתים".

מיזם נוסף נועד לאפשר לאנשים הנתונים בבידוד לעבור אותו מבלי שיחסר להם דבר. "עשרות עובדי עירייה נרתמו לעניין - כל אחד קיבל על עצמו אחריות על שלושים משפחות. עוזרים להם בקניות, בסידורים ובכל מה שצריך להגיע אליהם הביתה בלי שיסתובבו. אנחנו עובדים איתם בשיטת המקל והגזר - משפחה כזאת מקבלת מאיתנו מה שהיא צריכה, סכום לקנייה ברשתות הגדולות, עזרה בכל מה שצריך - ולצד זאת בודקים שאף אחד מבני המשפחה לא יוצא מהבית, כי אדם חולה שיוצא מהבית עלול להדביק בניין שלם. מי שמפר את הבידוד לא מקבל את הסיוע הזה. אנחנו מקפידים על זה הקפדת שיא. הפרויקט הזה תוכנן יחד עם שר הביטחון בני גנץ, ועובד פה בהצלחה מרובה".

רובינשטיין מסתכל אל סוף משבר הקורונה. לדבריו, הוא מחכה ליום שבו יוכל לחזור לעיסוקיו וליוזמות שהחל להריץ לפני העיסוק במגפה. עשרים שנות חברות במועצת העיר הביאו אותו לבנות תוכניות מפורטות לפי צורכי התושבים. "אהבתי מאוד את החינוך והכלכלה של העיר, ובאמת עשינו הרבה מיזמים של חינוך במשך הזמן. יש פה תרבות פנאי ישיבתית שיצרנו לבחורים בבין הזמנים. אני גם בונה פה בריכת שחייה, שלא הייתה בעיר".

מאבק נוסף הוא מנהל בנושא קו המטרו שעתיד לקום בגוש דן. מתכנני המטרו בנו שני מסלולים אפשריים - באחד מהם המסלול עובר על ציר ז'בוטינסקי הבני־ברקי, והשני נשאר מחוץ לעיר. המסר הוא כי אם העירייה לא תסכים שיתקיימו בשטחה עבודות בשבת - תושביה פשוט לא ייהנו מהשירות הזה. "בתל אביב יש 600 כלי רכב לאלף נפש, אצלנו 100", אומר רובינשטיין. "מאיימים עלינו שהתושבים אצלנו, שצריכים יותר את שירות התחבורה הציבורית, ייסעו באוטובוסים רעועים, בצפיפות ובחום, כאשר אנשי תל אביב ורמת גן ייסעו במטרו הממוזג. מה ירגישו ראשי הערים האלו כשהילדים שלהם יראו מהמטרו המרווח את הילדים שלי נוטפי זיעה באוטובוסים צפופים? לא יודע. מקווה שלא נגיע לכך".