להכניס את האידיאולוגיה לקיטבג

לקראת ההכרעה של בג"ץ בנושא גיוס בנות ליחידות מובחרות, יידרשו הרבנים המובילים וראשי הישיבות לסוגיית צבא־פמיניזם. דעה

הרב אביעד גדות , ו' בתשרי תשפ"א

להכניס את האידיאולוגיה לקיטבג-ערוץ 7
הרב אביעד גדות
צילום: רעות קורנברג – ראות טובה

"הם באים!" נשמעו צהלות הלוחמים שעברו ימים ארוכים של לחימה עיקשת במעוז, מעטים מול רבים. הפנים המפויחות, העיניים העייפות נישאו כלפי מעלה, אל מטוסי חיל האוויר. אפשר היה לראות את קרני השמש מתנוצצות על מתכת הפצצות תחת כנפי המכונות המעופפות, שכעת החרישו את האוזניים בצלילה חדה ובטוחה. "זהו", חשב מפקד המעוז, מעיף מבט אל לוחמיו המותשים, אל מלאי התחמושת הדל וגם אל האלונקות המכוסות של אלו ששילמו את המחיר היקר מכול. "זה נגמר". אך לפתע נשמעו זעקות. עיני המפקד נקרעו באימה. המטוסים הטילו בשגגה את תחמושתם על המעוז.

בשנים האחרונות ניטשת סביב צה"ל מלחמת תרבות קשה ויומיומית. צה"ל הישן והטוב לא ישוב, והמאבק הנוכחי יקבע: האם צבא ההגנה לישראל יהיה צבא יהודי? או שמא צבא פוסטמודרני ופרוגרסיבי? צביונו היהודי של צה"ל הוא נושא לאומי וביטחוני מן המעלה הראשונה, ומרכיב בסיסי בחוסן ובסולידריות של עם ישראל.

חלק מרכזי במאבק של השמאל הרדיקלי על צה"ל נע סביב נושא הפמיניזם - סליחה, ה'מגדר' - והפיכת הצבא למעורב. לנושא השלכות מבצעיות מהפכניות לרעה, לצד פגיעה חברתית־דתית. לפני ארבע שנים בדיוק, בתקופת הרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט, הונחתה על צה"ל פקודת "השירות המשותף". פקודה רעה זו, שהצהירה על ערבוב כוללני של גברים ונשים בצבא והפיכת הלוחם הדתי ל"חריג", נכתבה במסתרים על ידי אנשי איזנקוט ובדחיפה של עמותות שמאל פרוגרסיבי, כדי לסלול את הדרך למגמה זו. עברנו בין רבני ישראל שנחלצו למאבק בפקודה. הרבנים אכן נפגשו עם איזנקוט, אך ההישג היה דל: מחיקת הסעיף ההצהרתי בפקודה והשארת כל החלק המעשי על כנו. בנוסף, מעט החלקים הטובים שקיימים בפקודה לא נאכפו, או שלא יושמו כלל.

בינתיים התחלף הרמטכ"ל, אך תהליכי המאקרו של ערבוב הצבא המשיכו ודחקו את דרג השטח. בני ישיבות ההסדר הוצאו מחיל התותחנים ומהאיסוף הקרבי, שהפכו למעורבים. חיילים אחרים נשארו עם הבעיה, והמאבק עבר לחיל השריון. ולפתע התקבלה בשמאל ההחלטה ללכת על כל הקופה, עד הסוף: הוגש בג"ץ על שילוב נשים בסיירות וביחידות המובחרות, והאירוע הופקע משליטתו של הרמטכ"ל עצמו. במבחן התוצאה, סיכומי הרבנים ואיזנקוט החלישו את הביקורת שיכלה, אולי, לרסן תהליכים אלו.

מדוע אותו קרב בלימה צודק לא צלח? מה נכון לעשות בסבב השני הצפוי בקרוב? מלבד שאלת האמון הבלתי מסויג שלו זוכים לובשי מדים, לעניות דעתי יש להצביע על גורם מרכזי לכישלון דאז: בבתי המדרש שלנו, שבהם אנו לומדים, כחלק מהתורה כולה, על חשיבותה העמוקה של מצוות השירות בצה"ל, מתפתחת גם המוטיבציה הגבוהה לקיים מצווה זו. שם, במוסדות התורה שלנו, המוטיבציה, שהיא נכס לאומי וצבאי יקר, כרוכה באידאולוגיה, ברעיון ובתורה עצמה. אך מרגע הכניסה לבקו"ם מבוצע ניתוח קר, הפרדה מלאכותית, בין המוטיבציה, שהיא בשליטת החייל, לבין האידאולוגיה שלו, שהופכת ללא רלוונטית. מפקדי צה"ל הבכירים, שכרגע אינם בני תורה, שבויים בתפיסה הפוסטמודרנית, ולא בזו היהודית־לאומית. לראיה: עמדתם הפוליטית של בכירי מערכת הבטחון שייכת, משום מה, למיעוט השמאלי, העייף. לרבנים מתאפשר להיפגש ולנהל עימם משא ומתן על סעיף זה או אחר, אך הדירקטוריון של צה"ל (המטה הכללי) צועד בבטחה לכיוון ההפוך. מציאות קשה זו היא תוצאה של השפעה רבת שנים של גורמי חוץ המוכרים לנו היטב, ומחלישה את הצבא.

כדי שהתורה ונושאיה, וגם אנו הציבור, נהיה רלוונטיים במאבק על צה"ל בכל תחומי התרבות והמוסר, ובכל קרב אידאולוגי - עלינו להיות שם, על כל הקופה. אחד האלופים בדימוס התפלא בשיחה עימי: מדוע לא תדרשו ייצוג הולם לתפיסת עולמכם על שולחן המטכ"ל? ובאמת, מדוע לא נדרוש בקול לתקן את הצבא עצמו, למען ביטחון ישראל? ביכולתנו כחברה לבנות כוח השפעה ממשי על הצבא שבו אנו משרתים. זה שלנו. טיפוס חרישי במעלה הדרגות לא יועיל, שכן המאבק, כאמור, מתנהל בגלוי. לא ייתכן שהקצין הדתי מתחבא, בעוד האלוף יאיר גולן נואם ללא בושה. כדי לבלום את תהליכי הפירוק הבלתי נתפסים הללו, ולהחזיר את היוזמה הרעיונית, עלינו לחזור ולחבר את המוטיבציה הגבוהה שלנו לשרת בצה"ל - עם האידיאולוגיה שלנו, אמה־יולדתה, והיא שתחזיר את צה"ל להיות חזק ומנצח. גישה זו מתאימה הרבה יותר לציבור כלל־ישראלי, שחש אחריות על צה"ל כולו.

הכותב הוא יושב ראש ארגון 'תורת לחימה'