מלחמת יום הכיפורים שפרצה פה על סגירת בתי הכנסת והגבלת ההפגנות בבלפור יצרה מצג שווא של עוד עימות דתיים-חילונים, ישראלים מול יהודים, יהודית מול דמוקרטית. קו השבר הזה מיטיב לתאר בדרך כלל את מרבית הסכסוכים הפנימיים שמתרחשים כאן, וגם עכשיו הוא קיים ברקע, אבל במקרה הזה הוא מבלבל: המאבק האמיתי אינו בין המתפללים למפגינים, אלא בין מקדשי החיים למקדשי עצמם. מארגני ההפגנות ההמוניות ומשתתפי תפילות הענק נמצאים בעצם באותו צד של המתרס. בצד השני ניצבים אלו שאחריותם האישית גוברת על צדקתם, על אנוכיותם ועל מגזריותם. אלו שיודעים להתגבר לרגע על הדחף האנושי הראשוני למימוש עצמי, דתי או פוליטי, עבור מטרה גדולה יותר.
ההחלטה על הפסקת ההתקהלויות מכל סוג הייתה צריכה להגיע מההנהגה הרוחנית ומראשי המפגינים, אבל משבר המנהיגות כאן רוחבי ומשותף לממשלה ולמתנגדיה. במקום שכל אחד יקבל אחריות על חייו ועל בריאות הציבור שתחת הנהגתו, השיח נסחף לעימות הנוח עם ההשוואות הבין־מגזריות, כאילו העובדה שמישהו אחר מסכן ומסתכן הופכת את ההתקהלות שלי לפחות מידבקת.
סגירת בתי הכנסת ביום כיפור ואיסור על מחאה נגד הממשלה הן גזרות שהציבור אינו יכול, ובעיקר אינו מעוניין, לעמוד בהן. בקרב המתפללים ובקרב המפגינים יש כיסים נרחבים של מכחישי קורונה, שגם מספרי המאומתים היומיים לא מרשימים אותם כל עוד הגופות לא נערמות ברחובות וגילם הממוצע של הנפטרים הוא מעל שמונים.
ההחלטה להמיר את ה"סגר" בעוצר היא תוצאה ישירה של חוסר היכולת לאכוף איסורים כאלו באופן נקודתי, ועצם הדיון עליהם הוא עדות לעומק הכישלון.
הצורך להגביל את יסודותיה הדמוקרטיים והיהודיים של המדינה ושל החברה היא תוצאה של בלימה מאוחרת מדי, גרירת רגליים, דחיינות כרונית וקטנוניות שמלווים את התנהלות הממשלה מיום הקמתה. הפרויקטור שמונה לא זכה לגיבוי, וזגזג בעצמו - תחילה בהתנגדות עקרונית לסגר, שנמשכה אפילו בראיונות שהעניק במוצאי ראש השנה, והתהפכה כעבור יומיים בדרישה לחבילת הגבלות חריפות.
מספר החולים הקשים שממשיך לזנק בתחילת תשפ"א נקבע כבר בשנה שעברה, ומשקף את היקף התחלואה לפני כחודש. ההדבקה שהתחוללה לפני הסגר תביא אותנו לרף יומי של עשרת אלפים נדבקים עוד לפני שנוכל לדעת מה השפעתן של ההגבלות שהוטלו בערב ראש השנה. חגי תשרי לא נחתו על איש בהפתעה, אבל הדיון על סגירת בתי הכנסת נשלף חמישה ימים לפני היום הקדוש בלוח השנה העברי, במקום הפעלת מערך לוגיסטי אמיתי ומתוקצב שהיה אמור לפעול כבר חודשיים לפני החגים ולהקצות שטחי ציבור, צל, מיזוג ואוורור. מערך כזה היה חוסך את המהומה ומכין את הציבור לתפילות בצום עם מינימום סיכון.
טוענים שנתניהו משתמש בקורונה כדי לכבות את אש ההפגנות. האמת הפוכה - מסך העשן העולה מהמחאה בבלפור הוא שמאפשר להסיט את הדיון מכישלונה החריף של הממשלה בניהול המאבק בנגיף, ולשמר את הקורונה כעניין של ימין ושמאל. נתניהו נמצא בניגוד עניינים חריף בבואו לעסוק בהפגנות נגדו, אבל האינטרס שלו אינו להדביר אותן לחלוטין, אלא להשאיר אותן על אש קטנה. הן מסייעות לו. למרבה הצער, נראה שראש הממשלה עדיין מגויס למאבק על דעת הקהל יותר משהוא מגויס למלחמה בנגיף. הברירה השנייה היא שמדובר במנהל גרוע במיוחד.
דוהרים אל חסינות העדר
איום ההתפטרות שהשמיע דרעי בישיבת קבינט הקורונה במקרה שייסגרו בתי הכנסת ביום הכיפורים אך ההפגנות יימשכו, שיקף את תחושת אי־הצדק בציבור החרדי לנוכח חוסר השוויוניות בין סוגי ההתקהלויות, אבל גם את חולשת ההנהגה החרדית מול הציבור שלה. בתוך שתים־עשרה שעות דרעי החליף עמדה שלוש פעמים: בתחילה אמר שיגייס את גדולי ישראל לסגירת בתי הכנסת אם ההפגנות יבוטלו, אחר כך הודיע כי בכל מקרה, גם אם יוגבלו ההפגנות, בתי הכנסת יישארו פתוחים ביום הכיפורים, ואז עדכן את עמדתו כשהרב דוד יוסף, חבר מועצת חכמי התורה של ש"ס ובנו של הרב עובדיה, הכריז שיש לסגור את בתי הכנסת גם ביום הקדוש. הרב יוסף הבן הוא חברו הקרוב של דרעי ובולט מתחילת התפרצות הקורונה כאחד הקולות האחראיים והמחמירים ביותר במגזר. סביר להניח שאת הקריאה לסגור את בתי הכנסת תיאם עם דרעי. כמנהיג רבני תורני, מותר לו להגיד את מה שיו"ר המפלגה לא יכול להרשות לעצמו לומר מול הקהל הזועם.
הזרם הספרדי־חרדי הוא הזרם הקרוב ביותר לישראליות ולמדינה, ובהתאם גם רמת הציות שלו להוראות משרד הבריאות. יש קשר מובהק בין רמת הקנאות והריחוק ממוסדות השלטון לבין ההתעלמות מתקנות הקורונה, אבל התופעה התרחבה גם ללב המיינסטרים: מבית הרב קניבסקי ועד לחסידות בעלזא.
בתחילת הגל הראשון ניתן היה להסביר את האיחור בציות להוראות הבריאות בניתוק של המגזר מהמדיה ובחלחול איטי של המידע ושל הבנת חומרת המצב. כשנתוני התחלואה נשארו גבוהים גם בהמשך, הנימוק היה הצפיפות, העוני והמשפחות הגדולות, אבל עכשיו זה כבר צפצוף ממושך, ארוך ומכוון. אלו לא רק אילוצים ותנאים, אלא בחירה מודעת: גם תחת הסגר, נמשכו הלימודים במאות מוסדות חינוך חרדיים. לא רק ישיבות ותלמודי תורה, אלא גם בתי ספר לבנות נפתחו כרגיל, חתונות וטישים חסידיים נערכים בהשתתפות אלפים, וגם תפילות חג המוניות וצפופות נערכו במרבית החצרות, כשאלפי משפחות שבו לביתן באוטובוסים בחסות ה"הפגנות".
הכאוס הזה מתקיים בגיבוי רבני, אבל מתחולל בוואקום מנהיגותי. בהיעדר הנהגה רבנית חזקה וריכוזית המקיימת דיונים מעמיקים ומקבלת הכרעות מנומקות, הציבור מתנהל בהוראות שבעל פה וברמיזות כפולות. גם אם הרב עובדיה והרב אלישיב היו מכריעים על מרד בתקנות הקורונה, היה זה מרד מנוהל.
כעת הציבור מסמן את הכיוון בין העמדות השונות של הרבנים, שחלקם נמנעים ממסרים ברורים. בלא רועה, הציבור החרדי דוהר אל חסינות העדר.
השיקולים להמשך שגרת החיים כבדי משקל: ראשי הישיבות מתריעים מפני המשבר שעובר על הנוער החרדי מחוץ לישיבות, האדמו"רים דואגים למבנה הקהילתי והמשפחתי שנפגע, ומנהלי המוסדות והכוללים מדווחים על קריסה כלכלית חריפה שרק מתחילה. בחלק מהחצרות אומרים בפירוש שעבור שגרת החיים הדתית ולמען בריאותם הנפשית של החסידים הם מוכנים לשלם את מחיר התחלואה, כפי שהסביר לי חסיד צעיר: "זה מסירות 0.6% מהנפש".
אין עדיין מספיק פרספקטיבה כדי לשפוט מהי הדרך הנכונה למאבק בקורונה. ייתכן שבשקלול כלל הנזקים בטווח הארוך, אותן קהילות שבהן החליטו להתעלם מהמגפה גם במחיר הנורא של זקנים שאיבדו את שנותיהם הטובות ואברכים צעירים שהותירו אחריהם יתומים, ישרדו מבחינה ארגונית ודתית באופן טוב יותר.
גם אם כך יהיה, זהו אגואיזם קהילתי שאינו יכול להתקיים אלא על גבה של מערכת הבריאות הישראלית. בניגוד לאוטונומיה האפשרית בימי שגרה, מגפה לא ניתן לנהל ברמה הקהילתית. מי שאינו נושא באחריות הכוללת לניהול המדינה, אינו יכול לערוך ניסוי שעלול להסתיים בקריסת בתי החולים.
הקורונה דורשת ענווה. גם טובי החוקרים נבוכים מול הנגיף ומעדכנים את הערכותיהם והמלצותיהם על דרכי המאבק היעילות נגדו. חוסר הידיעה אינו סיבה לזלזול, אלא לזהירות כפולה דווקא מצד אלו המפורסמים ביראתם ובחוכמתם. רבות נכתב, גם פה, על תנאי החיים המיוחדים ועל המצוקות של החרדים, וכן על הסולידריות והאמפתיה הנדרשות בשעת המגפה. אבל אלו אינם יכולים לטשטש את הביקורת על הקריסה הערכית והמוסרית של אגפים מסוימים במגזר, שמחמירים בתפילה במניין ומקילים בפיקוח נפש.
לתגובות: 2sherki@gmail.com