גם זו מלחמה

מותר לנו להאמין שכמו שניצחנו במלחמת יום הכיפורים, ננצח גם את נגיף הקורונה – אם לא בדרך הטבע, אז בדרך הנס.

חגי הוברמן , ו' בתשרי תשפ"א

גם זו מלחמה-ערוץ 7
משה דיין עם חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים
צילום: רון אילן, לע"מ

אין כמעט פרשן מכובד שלא הישווה את ההתנהלות הממשלתית מול מגיפת הקורונה, למחדל הממשלתי במלחמת יום הכיפורים. "הגל הראשון היה כמו מלחמת ששת הימים. הגל השני הוא מלחמת יום הכיפורים בימינו״.

כשאומרים "זהו יום הכיפורים של...", לא מתכוונים ליום הדין היהודי מזה 4,000 שנה, אלא למלחמה שהיכתה בנו לפני 47 שנים, להפתעה, למחדלים הצבאיים והביטחוניים, ולאובדן העשתונות של חלק מהמנהיגים באותה תקופה. 

אם ימים אלו של התמודדות בקורונה הם 'יום הכיפורים של מערכת הבריאות' – נחזור אל יום הכיפורים תשל"ד. כי עם כל ההבדלים הטבעיים, יש גם לא מעט דמיון בין מלחמת יום הכיפורים למלחמה בקורונה. גם במלחמת יום הכיפורים היתה התראה מראש לצפוי, שהמנהיגות התעלמה ממנה ולא נערכה כראוי כפי שהתחייב ממנה.

גם במלחמת יום הכיפורים היה מנהיג נערץ שיותר ממחצית העם סגדה לו. אז היה זה משה דיין, רמטכ"ל תהילת הניצחון של מבצע סיני, שר ביטחון עטור תהילה של מלחמת ששת הימים (שרק בדיעבד ידוע שגרם ליותר נזקים מאשר ניצחונות, שהיו מושגים איתו או בלעדיו). 'מר ביטחון' שכל מילה שלו התקבלה בציבור כהלכה למשה סיני. חסידיו השוטים מחלו לו על עבריינותו המופגנת בתחום הארכיאולוגיה ובעניינים שבינו לבינה, כזו שכיום ללא ספק היה מוצא את עצמו מאחרי סורג ובריח. 

ואותו מנהיג נערץ, ברגע האמת, קרס בגדול. לאחרונה סיימתי לקרוא ספר שיצא לפני שנה, 'ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים' (בהוצאת 'ידיעות ספרים'), המבוסס על יומניו של אלוף ישראל טל ז"ל (טליק), שהיה סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, סגנו של דוד אלעזר (דדו). 900 עמודים גדושי סיפורים ותיאורים לפרטי פרטים עד לרמת דיוק של כל דקה. ייחודו של הספר, שהוא נותן תיאור בזמן אמת של ההתרחשויות במטכ"ל תוך כדי מלחמה.

טליק מצטט דברים שדיין אומר ביום השני למלחמה, בי"א בתשרי, 7 באוקטובר, בשעה 14:30 – בדיוק 24 שעות אחרי פרוץ המלחמה: "אני מודאג מה יהיה הלאה. זו כעת המלחמה על ארץ ישראל. הם לא יגמרו את זה פה. ומה אם הם יילכו הלאה, והם יסכימו להפסקת אש, ובעוד חודש יתחילו עוד פעם, ירכזו שיריון... עם המרוקאים והירדנים... ייכנסו למלחמה, לפי דעתי, וכל העולם הערבי".

ודיין ממשיך: "ממה אני מפחד יותר מהכל בתוך לבי? שמדינת ישראל תישאר בסופו של דבר עם לא מספיק נשק להגן על עצמה. לא חשוב איפה יהיה הקו – לא יהיו לה די טנקים ולא יהיו מטוסים, ולא יהיו אנשים, ולא יהיו אנשים מאומנים פשוט להגן על ארץ ישראל... אף אחד לא יעשה בשבילנו את המלחמה הזאת". (עמ' 286).

ב"ה החרדות של דיין היו חששות שווא. בסוף היו לנו די טנקים, ודי מטוסים, ובעיקר רוח לחימה ומסירות נפש של הלוחמים לסיים את המלחמה בדרכים המובילות לדמשק ולקהיר, ולא לירושלים. 

ימים של ערבות הדדית

גם בפרוטוקולים על המלחמה שנחשפו לפני מספר שנים, נחשפה קריסתו של דיין בתחילת המלחמה – כשכמעט גרר את כל המדינה לתבוסה בגלל אובדן עשתונותיו. עדות לכך הם דבריו ביום השני למלחמה, י"א בתשרי תשל"ד, 7 באוקטובר 1973. השעה, על פי הרישום, היא 14:50, יממה ושעה לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ראש הממשלה גולדה מאיר מכנסת את השרים לישיבה דרמטית, שבה מתברר עד כמה מי שנחשב ל'מר ביטחון' שוקע לתהומות הייאוש. "קו התעלה אבוד", אמר דיין, והציע לסגת אל 'קו המיצרים' (מיצר הגידי ומיצר המיתלה, שני מעברים צרים בהרי מרכז סיני, שכל המבקש לנוע לכיוון ישראל חייב לעבור דרכם – ח.ה.), כ-30 קילומטרים מהתעלה. 

זו היתה יכולה להיות המתנה הכי יפה שצה"ל היה נותן למצרים. לנשיא מצרים במלחמה אנואר סאדאת לא היתה שמץ של כוונה או אמונה ביכולתו להגיע עם כוחותיו למרחק כה גדול מהתעלה. אם הצעת דיין היתה מתקבלת חלילה, לא היה שום סיכוי לצלוח את התעלה ולשנות את המצב. המצרים היו יוצאים המנצחים הגדולים של המלחמה.

טליק מציין כי לדיין היו מסקנות מעשיות נוספות מהפסימיות שלו: הוא היה מוכן כבר באותו יום להפסקת אש, כאשר מחצית רמת הגולן כבושה בידי הסורים, כאשר המצרים פרוסים לאורך כל תעלת סואץ, ומדינת ישראל עומדת במצב שבה אין לה שום הישג ממשי, בוודאי לא טריטוריאלי. אם חלילה היתה מתקבלת הסכמתו והיה מוכרז על הפסקת אש באותו יום, מדינת ישראל מאותו יום היתה 'מדינת סמרטוט' וכך היה כל העולם מתייחס אליה.

"מַעֲשֵׂה אֱנושׁ וְתַחְבּוּלותָיו מְזִמָּה. שִׁבְתּו בְּתוךְ מִרְמָה. רְפִידָתו רִמָּה", אנו אומרים בתפילות הימים הנוראים. כמה זה נכון על התנהגות ההנהגה הביטחונית במלחמת יום הכיפורים. כמה זה נכון להנהגה הנוכחית בימים הנוראים של מגיפת הקורונה.

יש הבדל גדול אחד בין מלחמת יום הכיפורים למלחמה בקורונה: הערבות ההדדית. במלחמת יום הכיפורים העם איבד אמון בהנהגה, אבל לא אחד בשני. כולם הבינו שכרגע חייבים לאחד כוחות נגד אוייב משותף. עם כל אובדן האמון בהנהגה, איש לא חשד שהחלטות מבצעיות מתקבלות מסיבות פוליטיות. כל המחלוקות נדחקו הצידה, ממתינים בסבלנות לימים שאחרי המלחמה. 

לכן הדבר הנכון ביותר הוא לקרוא למאבק בקורונה 'מלחמה'. במלחמות אנחנו מתאחדים.

להאמין בנס

אני מבקש להדגיש את מה שכתבתי כבר בעבר: מלחמת יום הכיפורים היתה נס גלוי – אחד הניסים המופלאים בהיסטוריה של מדינת ישראל, אחד הניסים המופלאים בהיסטוריה של העם היהודי לדורותיו. השגחה העליונה התגלתה בה במלוא עוצמתה וגדולתה. 

תשאלו כל מומחה צבאי, מה סיכויי ההישרדות של מדינה המותקפת בהפתעה מוחלטת בידי שתי מדינות שכנות בו זמנית, ביחס כוחות שיריון של 1:10 לרעתה, במצב בו עליונותה האווירית מוטלת בספק? כמה זמן ייקח עד שאותה מדינה תצליח לבלום את הכוחות התוקפים, אם בכלל, להדוף אותם משטחה – אולי – ועוד להעביר את המלחמה לשטח האוייב? נניח שזה לא ייקח 5 שנים כמו במלחמת העולם השניה, אבל בוודאי זה יימשך אם לא כמה חודשים לפחות כמה שבועות. זה ההיגיון הצבאי המחייב.

במלחמת יום הכיפורים, כשכוחות סורים שוטפים את רמת הגולן ואין שום כוח צבאי שיכול לבלום אותם עד טבריה, והארמיות המצריות מתבססות לאורך תעלת סואץ ונערכות למלחמת התשה ממושכת, שבה יותש כוחו של צה"ל בלי שהוא יצליח להשיג הכרעה או הפסקת אש בתנאים סבירים, הצליח צה"ל בתוך חמישה ימים! – לא חמישה חודשים, לא חמישה שבועות, חמישה ימים! - להדוף את כל הכוחות הסורים מרמת הגולן, לעבור את הגבול בחג ראשון של סוכות ולהתחיל לנוע לעבר דמשק. וכעבור 10 ימים, ערב הושענא רבה, לצלוח את תעלת סואץ לצידה המערבי, לנוע לעבר קהיר כשמולו אין צבא מצרי משמעותי, לעצור 101 ק"מ מקהיר ולכתר ארמיה מצרית שלמה, שכל אספקת המזון והמים לחייליה, היתה מאותו רגע תלויה ברצונו הטוב של האוייב שלהם.

כמעט יובל שנים אח"כ, הגיע הזמן שבעלי הניסים יכירו בניסיהם, ויקבעו אמירת 'על הניסים' או הלל בכ"ח בתשרי, היום בו הסתיימה מלחמת יום הכיפורים, להודות לקב"ה על גודל הנס.

עם ישראל הוא עם למוד ניסים גלויים. נכון שניסים אינם תוכנית עבודה, אבל בן-גוריון כבר אמר ש"בארץ ישראל, אדם שאינו מאמין בניסים הוא אדם לא מציאותי". כאנשים מאמינים, מותר לנו להאמין שכמו שניצחנו במלחמת יום הכיפורים, ננצח גם את נגיף הקורונה – אם לא בדרך הטבע, אז בדרך הנס.
כתיבה וחתימה טובה לכל קוראי 'חמוש במקלדת', לכל קוראי 'מצב הרוח' ולכל עם ישראל.