יום הכיפורים שלו, יום הכיפורים שלנו

תפקידם של האזרחים במאבק בקורונה חשוב לא פחות מתפקידה ומתפקודה של הממשלה והעומד בראשה.

עמנואל שילה , ו' בתשרי תשפ"א | עודכן: 19:33

תפילה בציבור באוויר הפתוח
תפילה בציבור באוויר הפתוח
צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

1.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ייטיב לעשות אם יתייחס אל הקולות מימין שקראו לו לאחרונה לפרוש מכהונתו תמורת חנינה, כאל קריאת השכמה. נתניהו חייב להתעורר, להתעשת ולהתרכז במלחמה בקורונה. כי עם כל הכבוד להסכמים עם מדינות ערביות מהמפרץ ולטקס המרשים בבית הלבן, שלטון נתניהו יקום או ייפול על טיפולו במגפה.

אם יצליח, על סף אובדן השליטה, לאחוז במושכות ולעצור את ההידרדרות, נתניהו ימשיך לקבל גיבוי פוליטי מגוש הימין ומהציבור. הגוש הלאומי־דתי לא הפסיק לתמוך במאבקו מול היועמ"ש והפרקליטות גם לאחר שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום, אחד מהם על קבלת שוחד. הגיבוי הזה נמשך למרות שלוש מערכות בחירות צפופות ורצופות שבהן לא הצליח ראש הממשלה להשיג תוצאה שתאפשר הקמת ממשלה של הגוש הלאומי־דתי. התמיכה בו לא פסקה גם כשמנהיגותו הפכה בעיני רבים מנכס אלקטוראלי לנטל, לאחר שהסכסוכים האישיים בינו לבין ליברמן, יעלון ובנט פוררו את הרוב הטבעי של המחנה הלאומי־דתי. הציבור הימני, בצדק, לא היה מוכן לקבל מצב שבו הפקידות המשפטית המוטה שמאלה מביאה להפלתו של ראש ממשלה ימני, לפחות כל עוד לא הורשע בהרשעה חלוטה בבית המשפט.

2.

באביב האחרון המחנה הלאומי בלע איכשהו גם את הצפרדע של הקמת הממשלה הפריטטית, ואת הנדיבות שבה חולקו תיקי מפתח למפלגת כחול לבן. בשם איחוד הכוחות הנדרש למאבק בקורונה היה הימין מוכן, אומנם בחריקת שיניים, לקבל את גנץ כשר הביטחון, את אשכנזי כשר החוץ ואת ניסנקורן כשר המשפטים. אבל אם אחרי כל זה נתניהו לא יציג הצלחה במאבק בקורונה - הוא ילך ויאבד את אמונו של הציבור המתוסכל.

כבר היום מצליח נפתלי בנט להתקרב אל ראש הממשלה במידה שמעוררת בו דאגה - הן במדד המנדטים שהסקרים נותנים לרשימת ימינה לעומת הליכוד, והן במדד המועמד המועדף לראשות הממשלה. זה קורה בזכות הצלחתו של בנט למתג את עצמו כמי שמיטיב להבין את האופן שבו יש להיאבק במגפה, ואת הקריטיות של המאבק הזה. נתניהו עדיין מוביל בסקרים ביתרון משמעותי, אבל התמיכה בו ובליכוד מתמעטת בעוד התמיכה בבנט ובימינה גוברת, והפער בין השניים הולך ומצטמצם. כפי שכבר נכתב כאן בעבר, אהוד אולמרט לא איבד את שלטונו בגלל התיקים והחקירות, אלא בגלל אובדן התמיכה הציבורית בו בעקבות הניהול הכושל של מלחמת לבנון השנייה. המאבק בקורונה הוא מלחמת לבנון של נתניהו. אם ימשיך לא להצליח בה, גם הוא יאבד את תמיכת הציבור.

3.

קשה מאוד לנהל מלחמה בקורונה תוך כדי ניהול משפט, מול תקשורת עוינת, מול ייעוץ משפטי בעל כוח מפלצתי שמתערב ומפריע, ועם ממשלה דו־ראשית שהמריבות בה אינן פוסקות. ייתכן שאין דרך להצליח במלחמה הזאת עם כבלים כאלה על הידיים. ואולי בכל זאת נתניהו מסוגל, עם ניסיונו הרב וכישרונו, להוביל את ישראל אל מחוץ למצב הקשה שאליו נקלעה. מה שבטוח, הוא לא יוכל להצליח בלי למקד בכך את כל כישוריו ותשומת ליבו. ובאמת, ראוי ונכון היה לדחות את המשך משפטו עד לאחר המגפה. הרי זה מה שבוודאי היה קורה אילו הייתה פורצת כעת מלחמה חלילה, ומגפת הקורונה מסוכנת ומפילה חללים לא פחות ממלחמה. בזמן מלחמה הרמטכ"ל צריך להיות מרוכז בניהול המערכה מול האויב, ולא לעסוק בהתגוננות מול הפרעות מבית שסובלות דיחוי - חשובות ככל שיהיו. אבל מערכת המשפט לא תיתן לזה לקרות, וגם במערכת הפוליטית אין רוב לצעד כזה.

אז אם נתניהו קורא את המפה וחושב שהוא מסוגל לנצח במאבק בקורונה - שיהיה לו ולנו בהצלחה. אבל אם אין לו דרך לנצח את הקורונה, המניה הפוליטית שלו צפויה לצנוח עד שיאבד את השלטון. לפדות אותה כעת תמורת חנינה, ולא לחכות עד שכבר אי אפשר יהיה לקבל בעדה את התמורה הזאת - זה מה שהיה מייעץ לו, לטובתו, יועץ טוב דוגמת עורך דינו לשעבר, יעקב וינרוט ז"ל. דווקא מעריציו העיוורים של נתניהו, אלה שדוחקים בו לאחוז בשלטון בכל מחיר, עלולים להמיט על הקריירה הפוליטית המפוארת שלו סיום עצוב מאחורי סורג ובריח.

4.

אסיים פרק זה בהתייחסות קצרה להתנפלות די מבישה השבוע, דווקא מצד עיתונאי ימין, על חגי סגל וקלמן ליבסקינד. השניים העלו בשבוע שעבר בטוריהם את ההצעה של פרישה תמורת חנינה (גילוי נאות: גם אני הותקפתי לאחר שהבעתי ברשתות החברתיות תמיכה במאמרו של קלמן). סגל וליבסקינד הם לא רק מטובי כותבי הטורים בעיתונות הישראלית, ואולי שני הכותבים הטובים ביותר מבין עיתונאי הימין. סגל וליבסקינד הם קודם כול עיתונאים שלאורך שנים מקפידים לשמור על מקצועיות, עצמאות מחשבתית, אי־תלות והיעדר מחויבות לגורמים במערכת הפוליטית והציבורית. אין דבר מגוחך יותר מלהלביש דווקא עליהם תיאוריית קונספירציה מופרכת שלפיה הם הפכו להיות כלי שרת בידי היועמ"ש מנדלבליט.

אינני יודע אם מי מהשניים נפגש לאחרונה עם מנדלבליט לשיחת תדרוך, לגיטימית כשלעצמה. אבל ברור לי שאיש מהם אינו שופר שכותב דברים מפי אחרים מבלי שהוא עצמו, לאחר בחינה ביקורתית מעמיקה, הגיע למסקנה שכך נכון לכתוב.

מה שמוזר ביותר הוא שהטענות הללו נשמעות מפי אנשי תקשורת שכלל אינם מנסים להסתיר את היותם תומכים נלהבים ומעריצים עיוורים של נתניהו, שמיישרים איתו קו כמעט בכל דבר. לצערנו, בכלי תקשורת מסוימים המזוהים עם הימין יש יותר מדי אוחזי עט ומיקרופון שזוהי גישתם. כמה הזוי הניסיון שלהם להאשים דווקא את סגל וליבסקינד כאילו הם עושי דברו של מישהו בכתיבתם העיתונאית.

5.

נחזור לעניין שבו פתחנו. לממשלה ולעומד בראשה יש תפקיד חשוב במאבק נגד הקורונה, אבל תפקידו של הציבור הרחב ושל האזרח מן השורה חשובים לא פחות, ואולי אף יותר. אם אנחנו האזרחים נקבל על עצמנו את צו השעה, את המשימה הלאומית לעשות כל מאמץ כדי לא להידבק ולא להדביק, נוכל לנצח את המגפה גם אם הטיפול הממשלתי בה יהיה מגומגם. מאידך, גם ממשלה בתפקוד מיטבי לא תוכל להצליח במאבק ללא התגייסות של הציבור. אז גם אם הפוליטיקאים שלנו עדיין מתקשים להתעלות על עצמם ולאחד כוחות, אנחנו האזרחים יכולים וצריכים לעשות זאת. למען עצמנו, למען אהובינו וקרובינו ולמען עם ישראל כולו. אם נגלה אחריות, אם נישמע להוראות הגורמים המוסמכים ואולי אפילו נחמיר על עצמנו קצת יותר, יש בכוחנו בעזרת ה' לעצור את המגפה.

אין טעם להתעקש על המשוואה המדוברת בין ההפגנות בבלפור לתפילות בבתי הכנסת. גם אם מפגיני בלפור נוהגים הפקרות כלפי עצמם וכלפי זולתם, אין זו סיבה שמתפללי בתי הכנסת ינהגו גם הם באופן דומה. האחריות שלנו כלפי עצמנו וכלפי הזולת אינה תלויה בהתנהגותם של אחרים. היא עניין שבינינו לבין עצמנו, בינינו לבין כלל אזרחי ישראל, בינינו לבין ריבונו של עולם.

אינני מומחה לענייני קורונה שבכוחו לפסוק אם יש מתווה בטוח לתפילה בבתי הכנסת תחת הגבלות ביום הכיפורים, או שמא אין ברירה אלא לקיים את התפילות באוויר הפתוח. על כך יחליטו הממונים, ואת מה שיחליטו יש לקיים. ההחלטה שלהם צריכה להיות לגופו של עניין, שלא בכפוף ללחצים פוליטיים. עליהם להכריע מתוך הכרה בחשיבות התפילה בציבור ביום הכיפורים, ומתוך מודעות לפגיעה הגדולה בעם ישראל לכל גווניו אם יימנע ממנו לקיימה בבתי הכנסת. אבל לכל הדעות פיקוח נפש חשוב יותר מתפילה בבתי הכנסת, אפילו ביום הכיפורים.

תודה לא־ל, אנו לא עומדים היום מול הדילמה של גדולי ישראל כמו ר' ישראל סלנטר בימי מגפת הכולרה באירופה, שם היה עליהם להכריע אם להתיר לציבור ואף לחייב אותו לאכול ביום הכיפורים. רבים מהם אכן הכריעו כך, כי פיקוח נפש דוחה אפילו את הצום עצמו. עלינו לא אוסרים לצום, רק להתקהל בצפיפות. אז נכון שאווירת יום הכיפורים עלולה להיפגע כשהתפילה אינה מתקיימת כסדרה הרגיל, אבל אווירת יום הכיפורים לא חשובה יותר משמירת הנפש.

בשנים רגילות יום הכיפורים מתאפיין בעלייה במספר תאונות האופניים בגלל מי שבוחרים לבלות את היום על הכביש, מחוץ לבתי הכנסת. חלילה לנו מלהגיע למצב שבו המגפה תתעצם דווקא בגלל מי שלא היו מוכנים לוותר חד־פעמית על סדרי התפילה הרגילים שלהם בבית הכנסת.

לתגובות: eshilo777@gmail.com