מגיפה ומרפא בצידה

אנחנו בעיצומו של שבר עמוק שבעקבות התזוזות הטקטוניות של הקורונה התעצם. במרכזו- שבירת האמון בין ההנהגה לעם, בין מגזרים שונים, בין ציבורים שונים ואפילו בין בני אדם.

השבר הזה הוא תוצאה מטעויות של שנים רבות, חלקן הגדול בתום לב, חלקן לצערנו במזיד. קשה לומר זאת אבל צמחנו באלכסון.

אפשר להישבר מול שבר. ואפשר להבין שיש כאן הזדמנות עצומה. עבורנו כעם, כאומה, כאנושות, כעולם. וגם כיחידים, כמשפחות, כשכנים, כקהילות. להפוך את השבר למקום של לידה. להאמין באמונה שלמה שגם במצבנו הנוכחי אפשר לתקן ולהעלות קומה בעקבות המשבר העמוק שחווה העולם בכלל והחברה הישראלית בפרט.

הבסיס לתיקון נמצא בלקיחת אחריות. תפילת יום הכיפורים בנויה על כך. את היום הקדוש מלווה שוב ושוב הוידוי בו כל אחד דופק על חזהו ומדבר על חטאיו. על אשמתו, על בגידתו, על החטאותיו. מכיר בהם. מבקש סליחה. ובונה את היכולת לקומה נוספת. תפקיד כל אחד ואחת מאיתנו לעבור על החטאותיו. כאשר כל אחד יתמקד בחטאו ולא בחטא האחר, נוכל להתקדם יחד למקום טוב יותר.

הקורונה העמיקה את השבר. היא הלהיטה את הזרקור המכוון אל היום יום שלנו ומצאה בו את עומק הפירוד. היא פתחה בפנינו צוהר לכאב העצום העובר על שבטים בעמנו שהלחם הבא אל פיהם הוא פרי מלאכת היום יום. וכאשר שובתים ממלאכה, אין לחם. היא העצימה את האור המסנוור את כולנו בעד לתהומות השוני והפירוד בין קהילות ומגזרים שונים. אורה הבהיר את שחשוב לאחד ומזולזל אצל האחר ולהפך. ובעוצמות הללו הפירוד עמוק מאין כמותו.

הקורונה העצימה את החולי, אך מרפא בצידה. המרפא הוא ההבנה האנושית, שבאה מן היחידים, על האחווה בין האנשים. היכולת לסייע ולעזור איש לרעהו במצוקות הגדולות. עזרה הבאה למשל מהצבא לציבור החרדי בהתמודדות עם הקורונה הפושה במחננו, ומאותם חרדים במעשי חסד לכאלה הרחוקים מאוד מדת ומסורת.

עזרה הבאה מאדם לאדם בהתגייסות כלכלית ובעזרה וחסד עליהם אני שומע מאנשים שונים, ממגזרים שונים ומאמונות שונות. ואפילו עזרה בין עם לעם, מדינה למדינה, במטרה אחת- לייצב ולסייע לאנשים הסובבים אותנו.

גם כעת, כאשר אנחנו עומדים מול המגיפה הנוראית הזו, עלינו להבין שהאחריות היא קודם כל אישית וכל אחד מאיתנו צריך לדפוק על חזהו ולא על חזה האחר. בידינו תינוק צעיר לימים ששמו החברה הישראלית. מול השופט האומר "גזרוהו" וכך "גם לי גם לך לא יהיה" עלינו לעמוד, כבמשפט שלמה, ולהיות האם האמיתית. לקחת אחריות ולסרב לגזירתנו. לסרב לפירוק החברה כולה בשל עקרונות "כאילו" מקודשים של שיוויון בין מגזרים. כל אחד מאיתנו יקח אחריות על עצמו, ללא קשר לאחר.

אנו בימים הנוראים. ימים של חשבון נפש. ימים של מגיפה. אנחנו בימים שעוד יילמדו בעתיד. כיצד מסתכל עלינו הדור הצעיר? כיצד תדון אותנו ההיסטוריה? יום אחד המגיפה הארורה הזו תיעצר ואנו נעמוד מול עצמנו ונשאל ונישאל- האם נהגנו כבני אנוש בקושי, או נסחפנו אל הטירוף?