חיילים ליד המנורה מחוץ לכנסת
חיילים ליד המנורה מחוץ לכנסתPhoto by Nati Shohat/Flash90

קשה לדמיין דמוקרטיה אמיתית ללא חופש ההפגנה. קשה לדמיין לא פחות את יום הכיפורים ללא רבבות אלפי ישראל, דתיים, חילונים ומסורתיים, הפוקדים את בתי הכנסת. ואכן, מי יכול היה להעלות בדמיונו שבמאה ה-21 יסתגר העולם כולו במשך חודשים ארוכים באימה וביראה מפני מגיפה שאין לה מזור. 

זוהי המציאות, ועלינו להישיר מבט אל האתגרים והסכנות העומדים לפתחנו, ולהתמודד איתם יחד. כתף אל כתף. מתוך הבנה שאכן ערכים יקרים וחשובים ללבנו, ואורחות חיים חשובים ביותר – ייפגעו במאבק הבלתי-מתפשר בנגיף הקורונה.   

לצערנו, בימים האחרונים, הולכים ומתעצמים הקולות המקטבים שבמקום לשאת באחריות המשותפת, הופכים גם את ההתמודדות עם משבר הקורונה למאבק כיתתי ומחנאי. בשיח מקוטב זה הצדדים השונים מבקשים מגבלות ואיסורים על המחנות האחרים, ואילו את הערכים ואורחות החיים המקודשים בעיניהם – מבקשים להחריג מן ההגבלות. במקום להבין כי רק בהידוק מרוסן של כל המרחב הקהילתי-ציבורי נוכל להתמודד עם מגיפת הקורונה, במקום שיישאו הכל יחד באחריות את ההתמודדות עם המגיפה, אנו מוצאים את עצמנו במאבק פוליטי-חברתי של כיפוף ידיים. 

ואם לא די בכך, בשיח מקוטב זה נוצר מצג השווא כאילו ההגבלות על בתי הכנסת, הן הגבלות על קבוצה מסוימת בחברה, או שההגבלות על חופש ההפגנה הן פגיעה מכוונת כנגד קבוצה פוליטית. כאילו שהיהדות שייכת למגזר מסוים או שהדמוקרטיה חשובה רק לקבוצה פוליטית מוגדרת. 

ההגבלה על ההתכנסות בבתי הכנסת היא כואבת ופוגעת בליבם של רבים. וממש לא רק באלו הפוקדים את בתי הכנסיות מדי יום ביומו, או שבת בשבתו. תחושת המבוכה והריקנות של אלו המבקשים לבוא אל בית הכנסת אחת בשנה, לתפילת כל נדרי או בכדי לשמוע את קול השופר בסיומה של תפילה נעילה, אינה פחותה מתחושת המבוכה והכאב של באי בית הכנסת הקבועים, שלא יוכלו לעמוד במשך כל יום הכיפורים בתפילה, כבכל שנה אחרת. 

ובדומה לכך, ההגבלה על ההפגנות היא מורכבת ומטרידה לא רק את באי ההפגנות או התומכים בהפגנות. היא מטרידה וחייבת להטריד את כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לליבו. וכאמור, כאלו יש בכל הקשת הפוליטית, ובכל המגזרים בחברה הישראלית. 

אל לנו לייצר מצג שבו הדמוקרטיה חשובה רק למגזר מסוים, וכנגדו עומד מחנה שהיהדות חשובה לו, והדמוקרטיה אינה חשובה בעיניו כלל. המציאות הרצויה לרוב רובו של הציבור היא ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים". ש"יהדות ודמוקרטיה" – שתיהן יחד – הן נשמת אפה של מדינת ישראל. רוב רובו של הציבור חי, בתמהיל כזה או אחר, את שילוב הערכים ואורחות החיים שבין הדמוקרטיה והיהדות. ועל כן, כשאנו נאלצים להטיל הגבלות שפוגעות במידה מסוימת בדמוקרטיה או במידה מסוימת ביהדות – הפגיעה היא בכולנו, ומתבקשת בכדי שנצליח לגבור בכוחות משותפים על נגיף הקורונה. 

בכדי לנצח את הנגיף, ולא פחות חשוב מכך, בכדי לנצח את הקיטוב, עלינו להנמיך את הקולות המפלגים, את הקולות הכיתתיים המביטים רק דרך הפריזמה הצרה שלהם. ומנגד עלינו להגביר את קולו של המכנה המשותף הרחב, הנכון לפעול יחד, שכם אל שכם, ואשר בעבור רובו – ההגבלות המתחייבות על בתי הכנסת כמו גם על ההפגנות, אינן מאבק של דתיים וחילונים, שמאלניים וימניים, אלא נכונות לספוג מכה כואבת באורחות החיים היהודיים ובערכים הדמוקרטים – אשר אלו כמו גם אלו יקרים בעינינו, למען נוכל לעמוד בפרץ. לא תהיה זו גוזמה לומר כי הסיסמה והמליצה היפה "כוחנו באחדותנו" נעשית עתה לצו השעה, לתורת חיים. 

הכותבת היא מנכ"לית 'רשת מיתרים – חינוך, קהילה ויהדות משלבת' המפעילה מוסדות חינוך וקהילה בהם פעילים דתיים, חילוניים ומסורתיים