תגידו, אנחנו סתומים?

בתולדות עם ישראל מגפת הקורונה בדרך להיזכר לדראון עולם. לא בגלל המתים ולא בגלל הכלכלה. כמו שאנו יודעים זאת לא הטרגדיה הראשונה במשפחה.

ממרומי הוותק של העם הסובל בתולדות האנושות אנו כבר יודעים שבסופו של יום אנחנו מתקדמים הלאה, שוכחים. רוצים לשכוח. נזכרים רק באיזה הבזק חולף או מקדישים יום כמצוות לוח השנה. ככה חולפת תהילת עולם. אפילו לטרגדיות ואסונות.

אז למה תיזכר המגפה לדראון עולם? כי כשיום אחד תחזור הנבואה ומישהו ישב לרשום את התנ"ך של ימינו אנו או סתם יעשה מחקר בגוגל, השאלה שהוא יתקשה לענות עליה כפי שאנו פעמים רבות מתקשים לענות כאשר אנו שבים וקוראים את ההיסטוריה מעברנו שלנו, תהיה – איך הם היו כאלה סתומים?

פעמים רבות אתה עוצר לרגע ואומר לעצמך שהם לא יודעים מה שאנחנו יודעים. שאי אפשר לשפוט את מי שחי את הסיטואציה וטעה על סמך מה שאנו יודעים בדיעבד על תוצאותיה. והנה זכינו, איזה כיף לנו, לחיות בתקופת הקורונה. תקופה בה אנו לא צריכים לחכות אלפיים שנה, מספיק לפתוח עיתון בבוקר, כדי לשאול את עצמנו – איך אנחנו כאלה סתומים?

אז אולי יהיה רעיון טוב להפיק תועלת כלשהי מהניסוי הלא משעשע הזה ולהבין תוך כדי תנועה איך הגענו למצב הזה. והמצב המדובר הוא לא התמותה כאמור, גם לא הכלכלה. אין ספק שהם משמעותיים והאתגר המרכזי, אבל בראייה לעתיד המצב עליו צריך לדבר הוא אובדן הסולידריות בעת מלחמה. היכולת להתאחד לטובת החוסן הלאומי, לטובת היכולת שלנו לחיות כאן ביחד, בדגש על לחיות.

בתולדות עם ישראל היו מלחמות, אסונות ומשברים פנימיים. היו ריבים, מחלוקות ומלחמות אחים. קריאה בדברי הימים של עם ישראל מובילה לא פעם לתפיסת הראש ולפריקת תסכול של אלפיים שנות גלות. איך הם לא ידעו לעצור? איך הם לא שמו הכל בצד כדי לשרוד?

בתקומת ישראל בארצו, שהייתה אף היא מאתגרת מבחינה זאת, הצלחנו להתבגר ולהתגבר ולהגיע לכדי כור היתוך מרשים למדי. גם כאשר זה התרופף ונחלש, הסורים על הגדרות או הטנקים המצריים השועטים בסיני ידעו להכניס לנו קצת שכל לקודקוד ולגרום לנו להתאפס על הדברים החשובים באמת.

אז הסורים לא על הגדרות. והטנקים המצריים לא דוהרים בסיני. אפילו גדודי החי"ר של בחריין קיבלו פקודת חדל, אבל אנחנו במלחמה. באסון. במשבר פנימי. ואם הגענו למציאות הזאת ואנחנו הולכים אחד על הראש של השני בלי יכולת לעצור ולשים הכל בצד, אז אנחנו לא על סף טרגדיה לאומית, אנחנו עמוק בתוכה.

יום כיפור בפתח. דין וחשבון. ידוע המשפט "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה חברו". הפירוש שמוכר לרבים הוא שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו, הכוונה היא שאינו מכפר כלל. גם לא מול ריבונו של עולם. אולי כדאי לנו אם אנחנו רוצים שהוא יסיר מעלינו את המגפה הארורה הזאת, ואם אנחנו רוצים ביוגרפיה קצת יותר מחמיאה לדורנו בכרך הבא של תולדות עם ישראל, שנפסיק להתנהג כמו סתומים.

הכותב הוא ראש מועצת בית אל