מדיניות השכר הכללית בשירות הציבורי עד היום גרסה שמירה על השכר הריאלי הממוצע לעובד. מהנתונים בפועל נמצא כי השכר הריאלי מ-1999 עד 2001 עלה בכ-8.3 אחוזים. ב-2002 התמונה השתנתה: השכר הריאלי לעובד נשחק וחזר לרמה דומה לזו שהייתה ב-2000, בין היתר בהשפעת האצה באינפלציה.
תנודות גדולות בשכר הריאלי אינן רצויות שכן הן עשויות לעורר אי שקט ביחסי העבודה ולגרום לזחילה עודפת של שכר, והן מקשות על התכנון הארגוני והאישי, כך נמסר אתמול ממחלקת המחקר של בנק ישראל.
נמסר שבשנים 1999- 2001 עלה השכר הריאלי למשרת שכיר בשירות הציבורי בכ-16.5 אחוז, וזאת בהשוואה לעלייה המצטברת במחירים לצרכן, אשר בפועל הייתה כ-7.5 אחוזים. זאת ועוד, מספר המועסקים בשירות הציבורי בתקופה זו עלה בכ-10.4 אחוזים, כך שסך תשלומי השכר הציבורי עלו ריאלית בכ-19.6 אחוז, והייתה להם תרומה משמעותית להגדלת ההוצאה הציבורית.
ב-2002 התמונה השתנתה, אך עדיין אין הסכמי שכר לשנה זו בשירותים הציבוריים, והעלייה בשכר הנומינלי נבלמה. העלייה המהירה במחירים, כ-5.6 אחוזים בממוצע (של 11 חודשים), תרמה לירידת השכר הריאלי. באחד עשר החודשים הראשונים של השנה הממוצע ירד ב-4.2 אחוזים לעומת התקופה המקבילה ב-2001 - ורמתו הממוצעת בקיבעון השלישי של 2002, חזרה לקרבת הרמה הממוצעת של שנת 2000.
לשם הערכת התפתחויות אלה מן הראוי להשוותם לסקטור העסקי. לכאורה, בסקטור זה קל יותר לערוך התאמות שכר, שנדרשות בשל ההאטה הכלכלית, האבטלה שגברה וההאטה שהייתה באינפלציה. כפי שנמצא, השכר בסקטור העסקי עלה בשנים 1999-2001 בכ-6 אחוזים יותר מאשר בשירות הציבורי, וסביר שגם הוא הושפע לא רק מהצמיחה המהירה של ההיי-טק ושל התוצר אלא גם מההאטה באינפלציה בשנים אלה.
בתקופה זו התוצר המקומי הנקי לשעת עבודה במשק לא עלה במצטבר, ובסקטור העסקי הוא עלה ב-0.6 אחוזים בלבד, והאבטלה עלתה מ-8.6 אחוזים ב-1998 ל-9.3 אחוזים ב-2001 - רמה גבוהה שהייתה אמורה לרסן את עלויות השכר. באחד עשר החודשים הראשונים של 2002 ירד השכר הריאלי בסקטור העסקי ב-6.0 אחוזים לעומת רמתו בתקופה המקבילה ב-2001.
העלייה בשכר הריאלי בשירות הציבורי מקורה בהסכמי השכר הנומינליים, בעליית שכר המינימום ובזחילת השכר. סביר שלעליית השכר הגבוהה בסקטור העסקי הייתה גם כן השפעה על השכר בשירות הציבורי דרך השוואות שכר רוחביות. אם הסכמי השכר בשירות
הציבורי מ-1999 עד 2001 הניחו אינפלציה צפויה גבוהה יותר מזו שהייתה בפועל, אזי ההאטה באינפלציה לא הופנמה דייה, ולא בזמנה. הסכמי שכר מקומיים ומנגנוני הזחילה שנוצרו בזמן האינפלציה המהירה של שנות השבעים והשמונים המשיכו ופעלו להעלאות השכר, אם כי בעצמה פוחתת, גם בעת בלימת האינפלציה, שכן הם מעוגנים בהסכמים קיבוציים ובנוהגים. עם זאת, שיעור הקודם בדרגות של הפרטים בשירות הציבורי שעבדו ברציפות מ-1999 עד 2001 ירדו ל-27 אחוז לשנה לעומת שיעורים גבוהים בהרבה בעבר.
עוד נמסר כי הסכמי השכר הכלליים בשירות הציבורי נחתמים בדרך כלל בפיגור. כך, רק במאי 1999 נחתם הסכם השכר לרביע האחרון של 1997 ול-1998, והסכמים ל-1999-2001 נחתמו רק בפברואר 2001 - ואינם סופיים. בנוסף, היו הסכמים במועדים אחרים עם איגודים שונים כמו איגודי הסגל האקדמאי, המורים, הרופאים ועם עובדים במשרדי ממשלה שונים שהשיגו, בדרך כלל באמצעות עיצומים, תוספות שכר מקומיות.
נכון להיום עדיין לא נחתמו הסכמים ל-2002. גם שכר המינימום, שעלה בשנים1999- 2001 ריאלית ב-15.7 אחוז כתוצאה משינויים בחוק ב-1997 ומעליית השכר הממוצע במשק, תרם לעליית השכר בשירות הציבורי. התשלום האחרון של תוספת היוקר היה 0.25 אחוזים בינואר 1999, ומאז ההסכם לא היה בתוקף. רק ב-7 בנובמבר 2002 נחתם הסכם חדש המפצה החל מדצמבר 2002 פיצוי חלקי בלבד בפיגור על ההתייקרות מהעבר. היעדר הסכם תוספת יוקר השאיר את התאמת השכר - לאינפלציה ולעליית הפריון - במלואו להסכמים הקיבוציים ולזחילת השכר. העדר הסכם תוספת יוקר גרם לכך שהפתעה באינפלציה השתקפה בתנודות גדולות בשכר הריאלי. מאידך, מוסיפים במחלקת המחקר כי אם מדיניות הממשלה היא שמירה על השכר הריאלי, ייתכן שחתימה בפיגור על הסכם השכר מאפשרת להעריך נכונה את התפתחות השכר ואת המחירים בפועל ולקבוע העלאת שכר מתאימה יותר, כפי שעשוי אולי להיות לגבי גמר הסכמי 1999-2001 והסכמי 2002.
לדברי הבנק, השכר הממוצע שרואה בפניו המעביד מושפע גם מהתרחבות התעסוקה, משיעור התחלופה של עובדים, מהתזוזה בדרגה הממוצעת ובוותק הממוצע של מצבת העובדים, וגם משכר הכניסה שניתן לעובדים החדשים, יחסית לשכר הממוצע של אותו מעסיק. לפי נתונים שעולים ממחקרם של דן זכאי ממחלקת המחקר ופרופ' צבי זוסמן, ירד שכר הכניסה היחסי בשירות הציבורי בשנים 1992-1999 ומיתן את העלייה בשכר הממוצע גם בתקופה הנדונה.
בתקופה הנדונה התרחבות התעסוקה אפשרה קידום אישי לעובדים ותיקים, דבר שמיתן את הלחץ על עליית השכר הממוצע באמצעות הסכמי שכר פורמליים. גורם נוסף לעליית השכר בתקופה שנבחנה הוא גידול יחסי במספר העובדים האקדמאים בשירות הציבורי.
בבנק ישראל ציינו, לבסוף, כי כדי שהממשלה תוכל לנהל את השינויים בשכר בשירות הציבורי בהתאם למדיניותה, עליה לשנות את הגישה למנגנונים ולמרכיבים הקובעים את השינוי בשכר. לדעתם, עניין זה דורש משא ומתן עם נציגות העובדים.
תנודות גדולות בשכר הריאלי אינן רצויות שכן הן עשויות לעורר אי שקט ביחסי העבודה ולגרום לזחילה עודפת של שכר, והן מקשות על התכנון הארגוני והאישי, כך נמסר אתמול ממחלקת המחקר של בנק ישראל.
נמסר שבשנים 1999- 2001 עלה השכר הריאלי למשרת שכיר בשירות הציבורי בכ-16.5 אחוז, וזאת בהשוואה לעלייה המצטברת במחירים לצרכן, אשר בפועל הייתה כ-7.5 אחוזים. זאת ועוד, מספר המועסקים בשירות הציבורי בתקופה זו עלה בכ-10.4 אחוזים, כך שסך תשלומי השכר הציבורי עלו ריאלית בכ-19.6 אחוז, והייתה להם תרומה משמעותית להגדלת ההוצאה הציבורית.
ב-2002 התמונה השתנתה, אך עדיין אין הסכמי שכר לשנה זו בשירותים הציבוריים, והעלייה בשכר הנומינלי נבלמה. העלייה המהירה במחירים, כ-5.6 אחוזים בממוצע (של 11 חודשים), תרמה לירידת השכר הריאלי. באחד עשר החודשים הראשונים של השנה הממוצע ירד ב-4.2 אחוזים לעומת התקופה המקבילה ב-2001 - ורמתו הממוצעת בקיבעון השלישי של 2002, חזרה לקרבת הרמה הממוצעת של שנת 2000.
לשם הערכת התפתחויות אלה מן הראוי להשוותם לסקטור העסקי. לכאורה, בסקטור זה קל יותר לערוך התאמות שכר, שנדרשות בשל ההאטה הכלכלית, האבטלה שגברה וההאטה שהייתה באינפלציה. כפי שנמצא, השכר בסקטור העסקי עלה בשנים 1999-2001 בכ-6 אחוזים יותר מאשר בשירות הציבורי, וסביר שגם הוא הושפע לא רק מהצמיחה המהירה של ההיי-טק ושל התוצר אלא גם מההאטה באינפלציה בשנים אלה.
בתקופה זו התוצר המקומי הנקי לשעת עבודה במשק לא עלה במצטבר, ובסקטור העסקי הוא עלה ב-0.6 אחוזים בלבד, והאבטלה עלתה מ-8.6 אחוזים ב-1998 ל-9.3 אחוזים ב-2001 - רמה גבוהה שהייתה אמורה לרסן את עלויות השכר. באחד עשר החודשים הראשונים של 2002 ירד השכר הריאלי בסקטור העסקי ב-6.0 אחוזים לעומת רמתו בתקופה המקבילה ב-2001.
העלייה בשכר הריאלי בשירות הציבורי מקורה בהסכמי השכר הנומינליים, בעליית שכר המינימום ובזחילת השכר. סביר שלעליית השכר הגבוהה בסקטור העסקי הייתה גם כן השפעה על השכר בשירות הציבורי דרך השוואות שכר רוחביות. אם הסכמי השכר בשירות
הציבורי מ-1999 עד 2001 הניחו אינפלציה צפויה גבוהה יותר מזו שהייתה בפועל, אזי ההאטה באינפלציה לא הופנמה דייה, ולא בזמנה. הסכמי שכר מקומיים ומנגנוני הזחילה שנוצרו בזמן האינפלציה המהירה של שנות השבעים והשמונים המשיכו ופעלו להעלאות השכר, אם כי בעצמה פוחתת, גם בעת בלימת האינפלציה, שכן הם מעוגנים בהסכמים קיבוציים ובנוהגים. עם זאת, שיעור הקודם בדרגות של הפרטים בשירות הציבורי שעבדו ברציפות מ-1999 עד 2001 ירדו ל-27 אחוז לשנה לעומת שיעורים גבוהים בהרבה בעבר.
עוד נמסר כי הסכמי השכר הכלליים בשירות הציבורי נחתמים בדרך כלל בפיגור. כך, רק במאי 1999 נחתם הסכם השכר לרביע האחרון של 1997 ול-1998, והסכמים ל-1999-2001 נחתמו רק בפברואר 2001 - ואינם סופיים. בנוסף, היו הסכמים במועדים אחרים עם איגודים שונים כמו איגודי הסגל האקדמאי, המורים, הרופאים ועם עובדים במשרדי ממשלה שונים שהשיגו, בדרך כלל באמצעות עיצומים, תוספות שכר מקומיות.
נכון להיום עדיין לא נחתמו הסכמים ל-2002. גם שכר המינימום, שעלה בשנים1999- 2001 ריאלית ב-15.7 אחוז כתוצאה משינויים בחוק ב-1997 ומעליית השכר הממוצע במשק, תרם לעליית השכר בשירות הציבורי. התשלום האחרון של תוספת היוקר היה 0.25 אחוזים בינואר 1999, ומאז ההסכם לא היה בתוקף. רק ב-7 בנובמבר 2002 נחתם הסכם חדש המפצה החל מדצמבר 2002 פיצוי חלקי בלבד בפיגור על ההתייקרות מהעבר. היעדר הסכם תוספת יוקר השאיר את התאמת השכר - לאינפלציה ולעליית הפריון - במלואו להסכמים הקיבוציים ולזחילת השכר. העדר הסכם תוספת יוקר גרם לכך שהפתעה באינפלציה השתקפה בתנודות גדולות בשכר הריאלי. מאידך, מוסיפים במחלקת המחקר כי אם מדיניות הממשלה היא שמירה על השכר הריאלי, ייתכן שחתימה בפיגור על הסכם השכר מאפשרת להעריך נכונה את התפתחות השכר ואת המחירים בפועל ולקבוע העלאת שכר מתאימה יותר, כפי שעשוי אולי להיות לגבי גמר הסכמי 1999-2001 והסכמי 2002.
לדברי הבנק, השכר הממוצע שרואה בפניו המעביד מושפע גם מהתרחבות התעסוקה, משיעור התחלופה של עובדים, מהתזוזה בדרגה הממוצעת ובוותק הממוצע של מצבת העובדים, וגם משכר הכניסה שניתן לעובדים החדשים, יחסית לשכר הממוצע של אותו מעסיק. לפי נתונים שעולים ממחקרם של דן זכאי ממחלקת המחקר ופרופ' צבי זוסמן, ירד שכר הכניסה היחסי בשירות הציבורי בשנים 1992-1999 ומיתן את העלייה בשכר הממוצע גם בתקופה הנדונה.
בתקופה הנדונה התרחבות התעסוקה אפשרה קידום אישי לעובדים ותיקים, דבר שמיתן את הלחץ על עליית השכר הממוצע באמצעות הסכמי שכר פורמליים. גורם נוסף לעליית השכר בתקופה שנבחנה הוא גידול יחסי במספר העובדים האקדמאים בשירות הציבורי.
בבנק ישראל ציינו, לבסוף, כי כדי שהממשלה תוכל לנהל את השינויים בשכר בשירות הציבורי בהתאם למדיניותה, עליה לשנות את הגישה למנגנונים ולמרכיבים הקובעים את השינוי בשכר. לדעתם, עניין זה דורש משא ומתן עם נציגות העובדים.