להתפלל גם על יהודי התפוצות

בתוך כל הבלגן הישראלי הודיה למברגר מבקשת להזכיר לנו את אחינו שבתפוצות. מתוך טורה של סיון רהב מאיר.

סיון רהב מאיר , ח' בתשרי תשפ"א

להתפלל גם על יהודי התפוצות-ערוץ 7
הקהילה בגלזגו, סקוטלנד
צילום: ללא

הודיה למברגר היא שליחה של מכון "שטראוס עמיאל" לסקוטלנד. בתוך כל הבלגן הישראלי, היא מבקשת להזכיר לנו את אחינו שבתפוצות. הטקסט ששלחה אליי השבוע מצליח ללכוד היטב את פרדוקס הזהות שלהם:

"אני לא יודעת אם אפשר להסביר במילים מהו חג עבור יהודים באירופה. תארו לעצמכם קהילה קטנה יחסית (קטנה זה אומר בסביבות 70 איש במקרה הטוב, לפני הקורונה). אין המולת ילדים, המתפללים המעטים הם מבוגרים, והשקט והסדר שולטים בזמן התפילות.

ופתאום, בראש השנה וביום כיפור, המספר הזה מכפיל ומשלש את עצמו. כל שורות בית הכנסת מתמלאות. מהיכן מגיעים בבת אחת כל אותם היהודים? אין לי תשובה. הפנים שלהם לא מוכרות לי, אבל הם מכירים זה את זה היטב. הרי בכל שנה הם מוצאים את עצמם כך באחד מימי ספטמבר, כלומר בא' בתשרי או בי' בתשרי.

הדבר הכי מדהים הוא שבמשך כל זמן התפילה, שנמשכת שעות ארוכות, היהודים האלה עומדים כשנהוג לעמוד, יושבים כשצריך לשבת, עונים 'אמן' בכל פעם, למרות שהם כמעט אינם מבינים מילה בעברית שבה הם מתפללים. רק את השופר הם יכולים להבין, כי הוא מעל לכל המילים.

הם לובשים חליפה מהודרת ונעליים מצוחצחות, מתיישבים במקומם הקבוע, ויושבים בחרדת קודש, בלי לפספס אפילו הברה, באיזה רצון פנימי לא מוסבר. מתמלאים מאותה מנגינה שהם נוהגים לשמוע בדיוק בתאריך הזה בכל שנה, מאז שסבא שלהם לקח אותם לכאן כשהיו ילדים, ועד היום, כשהם כבר מגיעים, לפעמים עם נכדיהם.

אני מסתכלת בהם בפליאה. איך לקרוא למשהו העמוק בתוכם שמושך אותם לפה? אולי המנגינה הזו נותנת להם כוח לשנה שלמה? ראש השנה ויום כיפור הם-הם הזהות היהודית שלהם, לכל השנה. זו תזכורת קצרה וחזקה, וזהו. הם נעלמים.

ועכשיו הקורונה מאיימת גם על ה'קפסולה' הזו של זהותם. תחשבו מה קורה לאדם שזה כל עולמו היהודי, ושערי בית הכנסת שלו ננעלים. הם לא יבואו השנה, ולכן אני רוצה שתדעו עליהם, שתחשבו ותתפללו גם עליהם".