בסרט "קינג ביבי" ישנה סצנה קצרה שמצליחה להמחיש את מקור השנאה של השמאל לנתניהו, יותר מאלף מאמרי דעה גם יחד.
זו הסצנה שבה רואים את יאסר ערפאת לוחץ את ידו של יצחק רבין ואת ידו של שמעון פרס על מדשאת הבית הלבן, בעוד הקריין המדברר את האירוע מסכם במילים- "השמים לא נפלו"
בהקשר של "מי שהתריע מן המעמד, כנראה הגזים" אותו הרגע מועבר הצופה לאירוע אחר מאותו הזמן, בו רואים את נתניהו באולפן טלוויזיה, קובע בנחרצות כי- "השמים (כן) נפלו!".
מחנה השמאל ראה בהסכמי אוסלו פעימות משיח ובקורבנות הדמים, חבלי לידה. היחיד שבאמת איים על האוטופיה המדומיינת הזו, היה הדובר הרהוט שעמד מנגד. מבחינת השמאל לא פיגועי החמאס ולא תרמיותיו של ערפאת הובילו לשברו של החלום אלא בנימין נתניהו.
כשרבין נרצח ומעמדו שודרג למעלת "קדוש מעונה", גם במעמדו של נתניהו חלה התאמה. לא עוד נביא טורדני בשער, אלא אנטי- קרייסט. השטן שמאז שולט בעולם.
עברו מאז 25 שנה, כך שדור שלם נולד לתוך המוסכמה הזו מבלי להבין מה מקורה. הוא רק יודע שאם ברצונו להיכנס בשערי השמאל, עליו לשנן את השבועה- "רק לא ביבי". גם אם יימנע ממלחמות וגם אם יביא שלום עם המדינות הסוניות.
האובססיה רבת השנים נגד נתניהו יצרה מאחוריו קהל תומכים גדול מאד, המחולק באופן כללי לשניים. לחלק אחד התומך בו מתוך "שנאת המן". כלומר מקהל שסולד מן החיצים המורעלים ששולחים בנתניהו ובבני משפחתו אנשי התקשורת, האקדמיה, התרבות והמשפט. החלק השני מורכב מתומכים העושים זאת בו מתוך "אהבת מרדכי" כלומר מאנשים שחושבים שהוא ראש ממשלה מוצלח. יחד מהווים שני החלקים הללו את רוב העם.
העניין המרתק בתופעה הזו, הוא שלמחנה השמאל יש מניות רבות גם בהגדלת המחנה של נתניהו, וגם במניעת היציאה ממנו. יבחן כל אדם בימין מה חשב לעצמו, כשחלף מתחת איזה גשר, עטור מפגיני דגלים שחורים, נתקל בבריונות הגועלית של האנרכיסטים בכיכר פריז, או שמע שוב הדלפה בלתי חוקית נגד ראש הממשלה בחדשות.
אם היו לו מחשבות להעביר את תמיכתו בליכוד לגדעון סער, או במחנה הלאומי לנפתלי בנט, הרי שמיד אמר לעצמו- "דווקא נתניהו!" כי כל מעבר מתפרש לפתע כסימן של חולשה או כניעה של ממש. אם לא על ידי מצפונו, אז על ידי חבריו לרשת החברתית.
כך הפכו הקושרים והמפגינים נגד נתניהו, למגנים היעילים ביותר שלו. הם יצרו אווירת מלחמה. הרעימו בתופים ובתותחים. וכפו על המותקפים משמעת קרב והקמת מערך הגנה עם זקיפים וניצבים ממש כמו במצור. מצור על בלפור.
בהקשר למאמרו של קלמן ליבסקינד "אינו יכול עוד" שקרא לנתניהו להתפטר, מתגלה אותו הדפוס. רוב מבקריו בימין התבססו על הטענה שהשמאל נחלש, לא מצליח להבקיע ולכן חייבים להחזיק מעמד וכן לתמוך בנתניהו. במקום לשלוח טענות מנומקות לרשת ולציבור שיכולות לשנות את דעתו של קלמן וקוראיו, הפיצו תיאוריות על מגעים בינו ובין מפעילי הבליסטראות.
זו טעות. כי כאן טמון ההבדל הגדול בין המחנה הלאומי, הממלכתי, לבין השמאל. הימין בא מתרבות סובלנית של הכלת וויכוחים ונכונות לשמוע דעות שונות. לכן לא צריך להשתיק שום וויכוח פנימי כי זה "משרת את השמאל". השמאל בעניין הזה הוא רק רעשי רקע.
אם המחנה הלאומי רוצה להמשיך ולשמור על יתרונו האינטלקטואלי היחסי, עליו לאפשר דיון פנימי נוקב ומבורך לשיפור עצמי. הן על תפקוד הממשלה והן על תפקוד העומד בראשה. ישנן תשובות טובות לכאן ולכאן והן חשובות באותה מידה. זה בסדר גמור להשמיע אותן.
אם אנשי המחנה הלאומי לא יבקרו בחריפות את אוזלת היד של נבחריהם, מול האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ, מול הכיבוש הפלסטיני השקט בשטחי C. אם ישתקו מול הכישלון להשיב את המסתננים למולדתם, אזי הם אינם שונים ממצופפי השורות בשמאל שהסתירו את החשש שההפגנות בבלפור שימשו כחממות קורונה, שאהוד ברק הכיר את הפדופיל ג'פרי אפשטיין, שלתת רובים ולהפקיר שטחי מולדת בידי אויב זה רעיון אווילי וגרוע.
לא צריך לפחד מדיון פנימי, צריך להשתתף בו.
מתן פלג הוא יו״ר תנועת אם תרצו