בני וורצמן
בני וורצמןצילום: מרים צחי

שמעתי את צעדיה הכבדים במדרגות, חששות החלו להתגנב לליבי. היא נכנסה, התיישבה במקומה הקבוע ונאנחה.

שלום היא אמרה בקול רפוי, עיניה היו כבויות, בכייה החרישי נשמע מבעד למסכה שעטתה על פניה, כאבה היה ניכר מבין עיניה, חלפו כמה דקות עד שהחלה לדבר.

היכן הרגישות של השכנים שלי, של החברות הטובות שלי, של המשפחה הענפה שלי. איך הם לא רואים אותי, לא מבינים את מה שעובר עלי, לא שמים לב שאני לבד, שאומנם אני עם בעל בבית אבל באמת, באמת, אני חיה לבד. איך הם לא רואים את המציאות ההזויה הזו, מוות בתוך הבית, מוות במקום של חיים. עם טיפת רגישות, הם היו יכולים לשים לב לזה בכל פעם שהם באים לבקר אותנו וממעט הפעמים שאני מרשה לעצמי לצאת מהבית אליהם. איך הרגשות שלהם כל כך אטומים כלפי בשכונה, בעבודה ואפילו בשמחות המשפחתית שלנו, שכבר תקופה ארוכה אני נמנעת מלהגיע אליהן.

כבר חודשים רבים היא מגיעה אלי כל שבוע מביאה את סיפור חייה לצד בעלה פגוע נפש, משתפת בכאבה, בבדידות שעוטפת את חייה לבד מהטיפול בילדיה, מנסה לקבל מעט אמפתיה, מעט הבנה, ולאגור כוחות לעוד שבוע השרדות כדבריה.

עשר שנים חיי אינן חיים. עשר שנים מאז שבעלי נכנס לדכאון שלא יצא ממנו, בעקבותיו נאלץ לעזוב קריירה מצליחה בחברת הייטק גדולה. עשר שנים אני נלחמת על חיי ועל חיי משפחתי, על חמשת ילדי ועל חיי בעלי. עשר שנים אני חיה בהשרדות יום יומית, מתפללת שיבוא הנס, בינתיים הוא לא בא.

את בעלי לא ראו בבית הכנסת כבר שנים. כבר מזמן הפסיקו הילדים ללכת לקידושים בשבת אחרי התפילה. הם ממהרים לעזוב את בית הכנסת ולהגיע הביתה לפני שיתחילו לשאול אותם לשלום אביהם. מה יהיה עם יורם, הבן הבכור, היא שואלת כמדברת אל עצמה, עוד מעט בר מצווה ובינתיים אני לא יודעת מי יכין איתו את קריאת התורה, את הדרשה, מי ילמד אותו להניח תפילין.

רגלי לא דרכו בבית הכנסת כבר זמן רב למעט ראש השנה ויום כיפור שאני מכריחה את עצמי ללכת, מסתירה את פני בין דפי הסידור ועוזבת לפני סיום התפילה חוסכת מעצמי את מבט חברותיי, את השיחות אחר התפילה על שולחן החג, על המשפחה, נושאים הדוקרים את ליבי בכל פעם מחדש.

אין דבר מבורך מהשיגרה היא משתפת אותי. היא נותנת לי כח, מאפשרת לעבור את היום ולחשוב מעט על המחר. הדרישות של מסגרות החינוך, היציאה שלי לעבודה, הצורך לדאוג לצרכים של כל אחד, לספק את רצונות כולם, להביא הישגים משמעותיים בעבודתי בחברת תרופות מצליחה, מרימים אותי מעט מעל המים העכורים, לעיתים, מביאים גם קצת שמחה לחיי.

כל שבת היא אתגר חדש עבורי. כל חג הוא משימה כמעט בלתי אפשרית עבור כולנו. תפילות ראש השנה ויום כיפור הפכו לזמנים כואבים ומדממים. בניית הסוכה וכל ימי החג מהולים בעצב גדול. ליל הסדר הפך בשנים האחרונות למשהו שלא הכרתי. אני לא מצליחה לנהל אותו כמו שהיה לאורך השנים עד שבעלי חלה, כל ניסיונותיי, לא צלחו.

תקופת החופש הגדול הארוכה, היא כאב לב אחד גדול שאינו נגמר, מהרגע שהוא מתחיל אני מחכה לסיומו וכל יום הוא קושי נוסף עבורי. כל יום הוא התמודדות מול השכנים, החברים, מול העולם, מול הצורך האנושי לצאת לחופשה משפחתית, שאני לא מצליחה לעמוד בה בשלב זה של חיי.

אני פוגשת אותן אחר הצהרים בגן המשחקים. אני משוחחת איתן בצרכניה השכונתית. אני מחליפה איתן מספר מילים אחרי השיעור השבועי שאני משתדלת ללכת אליו בהתמדה והן, לא רואות אותי, לרגע לא חושבות עלי, לרגע לא מנסות להכנס לעולמי, להתמודדות שלי עם המציאות הבלתי נסבלת שאני חיה בה.

הם מספרות ומשתפות אותי על הנעשה במשפחה שלהן. על הילדים, על הנכדים שמתחילים להגיע לעולם, על הזוגיות שלהן, ולרגע לא חושבות איך כל מילה שלהן פוצעת אותי, דוקרת את ליבי, שהולך ונחלש בשנים האחרונות.

הסיפורים האין סופיים של חברותי על חופשת הקיץ מעלות אצלי כאב גדול, לעיתים מרגישה שכבר איני יכולה להכיל אותו.

אפילו המשפחה המורחבת שלי לא שמה לב איך הסיפורים שלהם על הנסיעות עם הילדים והנכדים לשאוף אויר, לפוש מעט, להתנתק לכמה ימים, מורידות לי בכל פעם מחדש את האנרגיה עליה אני נלחמת בכל יום מחדש.

בתחילת המחלה כשעוד לא הכרנו אותה מספיק, ניסינו לצאת לחופש, להנות מעט מאויר אחר, מאנשים אחרים, מטיולים שתמיד אהבנו לעשות, מרחצה בכנרת ובירדן, אבל תמיד היינו חוזרים כאובים וכעוסים. החשש הגדול שאנשים יגלו, ההסתגרות של בעלי בחדר, הצורך להביא לו ארוחות מחדר האוכל, ההימנעות לצאת ולהנות כפי שידענו לעשות בעבר ולנצל את הזמן ואת הכסף ששילמנו, הולידו ויכוחים וכעסים רבים, מתח גדול מול הילדים, והחזרה הביתה היתה מהולה בכאב ובאכזבה גדולה.

מאז, אין לי חופש. חופשת הקיץ בשבילי היא כמו כל השנה ואפילו קשה יותר. כולם בבית ואני צריכה להעסיק אותם במשך חודשיים ולהמשיך לנהל את הבית, לצאת לעבודה שלא מתחשבת במצבי, לטפל בבעלי, לשאת את הכאב, את הבדידות ואת המחנק בגרון על חיים שנעצרו, אופק לא נראה כעת.

היא דיברה בלי הפסקה. עיניה נשטפו בדמעות. כאבה נשמע היטב בחלל החדר. אי אפשר היה שלא לחוש את צערה הגדול על החיים שנעצרו מאז פרוץ המחלה, על הניסיונות האין סופיים להמשיך לחיות ועל חוסר התמיכה שהיא מקבלת מהחברה ואפילו זו הקרובה אליה.

ימים רבים מצאתי את עצמי מהרהר בתכנים הקשים שהיא שיתפה אותי באותה פגישה.