השנה זו תהיה השנה הראשונה מאז שאני מכירה את עצמי שלא אגיע לתפילות יום הכיפורים בבית הכנסת של סבא וסבתא שלי זכרם לברכה.
כל חיי הקפדתי להגיע מידי שנה לאותו בית הכנסת באשדוד, בילדותי וגם כשבגרתי, כשהתחתנתי וילדתי תמיד הגעתי. גם כשמרחק ההליכה היה גדול צעדתי קילומטרים כדי להגיע לבית הכנסת של סבא וסבתא ז"ל, מעולם לא וויתרתי כי שם תמיד הרגיש לי הכי קרוב לבורא עולם.
אך השנה הזו יום הכיפורים, חשבון הנפש והתפילות יהיו רחוקים ושונים מהרגיל. רחוקים מנוף ילדותי, מהמסורת, מזקני העדה והילדים לבושי הלבן. רחוקים מהריקודים המסורתיים של המבוגרים בין התפילות בהובלת הקייס, שמסמל עד כמה אנו שמחים "שאסטרי מטה" שיום הכיפורים כבר בא עלינו לטובה.
השנה נגזר עלינו כאן למטה להתרחק אחד מהשנייה, כדי לשמור על חיים.
והלוואי שמעבר לגזרות שם למעלה נגזור על עצמנו כאן למטה יותר קירוב לבבות ופחות ריחוק חברתי הנגזרים בלשוננו ומעשינו. כי בשנה החדשה אפשר אחרת, חייב אחרת.
שנדע להבחין בין טוב לרע, בין טפל לעיקר, שנתחשב יותר, נאהב יותר כי באהבת הזולת ובחסד לבריות יש ביכולתינו להעביר את רוע הגזירה ולפנות מקום לימים טובים יותר מאוחדים יותר.
שתיגזר עלינו שנה של בריאות וחתימה טובה בספר החיים ומיגור המגיפה.
גמר חתימה טובה עם ישראל.