תכף נשוב הביתה

אנחנו דור כזה, דור של לב. לב שמחפש את הקרבה לאבא לא חודש אחד בשנה אלא כל השנה כולה.

שולמית נוימן , ט' בתשרי תשפ"א

שולמית נוימן
שולמית נוימן
צילום: תנועת הנוער אריאל

ראש השנה עבר ואיתו גם עשרת ימי תשובה ופתאום אני מוצאת את עצמי בפתחו של יום הכיפורים.

כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת מאזניים גדולות כמו שלימדו אותנו בגן והייתי מנסה לנחש לאיזה צד המאזניים שלי נוטות.

גדלתי מעט, המאזניים הגדולות הלכו ונדחקו בזכרון רחוק ואימת הדין פינתה את מקומה לאהבה, כי אנחנו דור כזה, דור של לב. לב שמחפש את הקרבה לאבא לא חודש אחד בשנה אלא כל השנה, לב שמוצא את אבא מסתובב איתו יד ביד בסמטאות חשוכות, לב ששומע את אבא קורא לו לחזור הביתה ולשוב אליו.

לב שנכנס פעם אחר פעם מבוייש ומלוכלך כולו אבל יודע שבתוך תוכו הוא זוהר באור ענק, אור של גאולה.
והוא יודע שכדי להיות ראוי לאור הגדול הזה הוא צריך להוריד מעליו את כל שכבות הלכלוך והקליפות שמעמעמות את אורו. הלב הזה הוא שלנו, של העם, של הדור.

כמה שנתרחק אנחנו תמיד קרובים, וכמה שנלך לאיבוד הדרך תמיד תוביל הביתה, וכל הקשיים והכאבים והנפילות והפיגועים והבחירות והפילוג והקורונה וכל מה שאיתה, הכל, כדי לנקות אותנו, להוריד את הקליפות, לזכך ולטהר שנהייה ראויים לאור הגדול שאנחנו, לאור הגדול של הגאולה שמחכה לנו ממש מעבר לפינה.

המלך בשדה, תכף ישוב לביתו ואנחנו איתו, נקיים וטהורים נשוב עם אבא, הביתה.

שולמית נוימן היא קומונרית סניף אלון שבות בתנועת הנוער אריאל