אסף זמיר
אסף זמיר צילום: Hadas Parush/Flash90

פתאום היה לי חשק לנסוע בצאת כיפור למשה וציונה. החברים הכי טובים של ההורים שלי. הם גרים ביהוד ואצלם אוכלים הכי טוב תמיד ומדי שנה בצאת החג ארבעת ילדיהם, בני הזוג ו-12 נכדיהם מתאספים כולם ונהיית חגיגה.

ואז כמו שהרעיון עלה במוחי מיד נזכרתי שאיזה מצחיק אני ובקושי מותר לי לצאת מהבית כמה מאות מטרים, בטח שלא לשבת לאכול אצל אחרים וגם לילדיהם אסור, אז כל אחד בביתו השנה ומשה וציונה, שנושקים לגיל 80 ו-70 בהתאמה ישבו לבדם בצאת החג, בפעם הראשונה בחיים שלהם וכך כל האנשים בארץ.

זאת אומרת לא כולם, אבל הרוב. פה ושם יהיו הפרות. פה ושם יצפצפו על החוקים וכל אחד יתרגז ויתלונן על ההם שהפרו את הכללים, מבלי מילת ביקורת על עצמו, על אף שגם הוא לא נופת צופים. אבל זה בסדר שיהיו גם הפרות כי המודל לוקח אותן בחשבון. הסגר נבנה בידיעה שלא על הכל יקפידו. זאת המשוואה. אם כולם כולם היו מקפידים, אפשר היה להטיל הרבה פחות הגבלות ואם הכל היה פרוץ לחלוטין, אז רק עוצר היה עוזר.

אבל נחזור למשה וציונה ולשנה הראשונה אי פעם שהם צריכים לשבת לבד בבית בצאת כיפור.

איזו שנה הזויה ונוראית. הכל פה השתנה וכבר ברור שלא הכל יחזור בדיוק למה שהיה קודם. במרץ, כשחשבתי שאין ברירה אלא להיכנס לממשלה בגלל המשבר, אנשים אמרו לי שאני רוכב על משבר שהסתיים כבר כדי לתרץ הפרת הבטחת בחירות. משבר שהסתיים כבר, אתם מבינים? במרץ. אנחנו באוקטובר עוד שניה ולא רואים את הסוף.

ומי בכלל רוצה להצטרף לממשלה בתוך המשבר הכלכלי הקשה ביותר שהיה פה? כשכל כולי מוקף פגישות וטלפונים מאנשים שהולכים לפשוט רגל ולא רואים אופק.

כחול לבן היא לדעתי המפלגה היחידה בעולם שנכנסה לתוך הממשלה מבחירה אחרי שהמגפה התחילה. זו מהלך התאבדותי פוליטי שרק קבוצה נאיבית וחדורת אמונה ואחריות יכולה לעשות, בניגוד לכל אינסטינקט בריא.

זו באמת ממשלה שקשה לתפקד בה, אבל ידענו את זה לפני שנכנסנו והמצפן הפנימי שלנו עדיין כיוון פנימה. לתוך הבלאגן. שלפחות יהיה מאוזן. שכשמדינת ישראל תיכנס עמוק לתוך הסחרור הכלכלי, חברתי ורפואי שניבאו שתיכנס אליו, נתניהו וממשלת המעבר שלו לא יהיו אלו שינהלו את העסק לבדם.

אדם מאד קרוב אליי לחץ עליי מאד שלא להיכנס לממשלה. הוא מבין גדול בכלכלה ואמר לי שאנחנו לקראת קטסטרופה. שהעולם לא בנוי להתמודד עם משבר כזה ומהר מאד יגיעו הפגנות מלאות זעם, פשיטות רגל מאסיביות, קריסה של מערכות ציבוריות ועוד. לא השתכנעתי. זה הרגיש לי כמו לצפות בתאונת דרכים מתרחשת בהילוך איטי ולהימנע מלקפוץ לכביש ולהושיט עזרה להולך הרגל הנפגע מחשש שיאשימו אותי יחד עם הנהג הפוגע.

ועם זאת, חצי שנה אחרי ועכשיו אחרי כיפור, אני רוצה לבקש סליחה. כי כוונות לחוד ותוצאות לחוד. עם כל כמה שכוונתינו טובות התוצאות רחוקות מלהספיק. אני יכול להראות די בקלות שלו היינו נשארים באיזור הנוחות של האופוזציה ונותנים לראש ממשלת המעבר הנודע להמשיך לבדו, היה יותר גרוע.

צה״ל עדיין לא היה מנהל את האופרציה, הדיון בנושא ההפגנות היה נערך כמו דיון בית משפט במעמד צד אחד והתוצאות היו חמורות ומסוכנות, ליגות הספורט, התיאטראות והמלונות לא היו נפתחות לפעילות מוגבלת באף שלב והתכניות הכלכליות של האוצר היו מוגבלת יותר ומותאמות פחות לצרכים בשטח.

אני רוצה לבקש סליחה גם מאלו שניפצנו להם את החלום. לאלו שחשבו ועדיין חושבים שהקורונה היא לא אירוע שמצדיק לשבת עם ראש ממשלה עם כתבי אישום. לאלו שחשבו שבאמת היה רוב אפשרי להקמת ממשלת מיעוט שנשענת על ישראל ביתנו והרשימה המשותפת ושהיא היתה יכולה למשול פה בצורה טובה, לסגור בתי כנסת בחג, להטיל עוצר על יישובים ולהגדיל את הגירעון לאינסוף וליהנות מאמון ציבורי.

לאלו שחשבו שאם היינו משתדלים יותר, מישהו מהליכוד אוטוטו היה נשבר, עובר לצד השני של המגרש ומקים איתנו ממשלה ולאלו חשבו שאפשר היה להעביר חוקים שימנעו מראש הממשלה לכהן, תוך כדי משבר ומבלי שיש לנו באמת ובצער את האצבעות לכך.

כל אלו רואים את המציאות אחרת ממני. מתבססים על הנחות שבעיני אינן נכונות, ומבחינתם דבר לא יצדיק את מהלכנו. מאותם אנשים, מכם שקוראים, אני רוצה לבקש סליחה. אני לא חושב שכל התבונה נמצאת אצלי. אני לא מוציא מכלל אפשרות את הסיכוי שאתם אולי צודקים ואני טועה. אבל מהמקום בו אני נמצא, זה שחייב לקבל החלטה, אני חושב שמה שעשינו היה הטוב ביותר מבין אופציות גרועות. אני יודע שאתם חושבים אחרת. אני מצטער.

אני רוצה לבקש סליחה גם מאלו שנפגעו במהלך הקורונה כי לא הצלחתי להשפיע על ההחלטות שהתקבלו בעניינם, למרות שהשתתפתי בתהליך קבלתם. בעלי עסקים ועצמאיים שטרם פוצו על אובדן הכנסותיהם בצורה ראויה. עובדי ענף התיירות שחרף מאמציי, טרם התחלתי לייצר עבורם מתווה חזרה לעבודה נורמלי וגם מתווי הפיצוי והתעסוקה שנוצרו יכלו בוודאות להיות טובים יותר. מסעדנים ובעלי חדרי כושר שממשלת ישראל שיגעה אותם הלוך ושוב עם הנחיות סוגרות וסותרות ולא מבוססות נתונים. הורים לילדים במערכת החינוך, שנשארו ערים עד השעות הקטנות של הבוקר להבין אם יש או אין לימודים.

ובעצם כל מי שנמצא עכשיו בסגר מחמיר. הרצון לאפשר לאנשים להתפרנס בכבוד והיעדר היכולת שלנו לאכוף דיפרנציאלית בדיוק בדיוק איפה שצריך בכל רגע נתון, הכניסה את כולם שוב לסגר שבמציאות אחרת ניתן היה ככל הנראה להימנע ממנה.

אבל יותר מכל אני מצטער שבמקום להנמיך את להבות השנאה, אנחנו יושבים בממשלה שמלבה אותן.

באפריל, במהלך המו״מ הקואליציוני, דיברנו על הקמת קבינט פיוס לאומי. זה הפך ברבות הימים לבסיס להמון דאחקות אבל רק כמה חודשים חלפו והצורך בפיוס מעולם לא היה נוכח יותר. את כל פצעי החברה הישראלית חשפה הקורונה מלמטה ועד למעלה. היעדר משילות בחלקים מסוימים בחברה, היעדר יכולות אכיפה של המשטרה, אפס ערבות הדדית בין חלקים שונים באוכלוסיה ומערכת בריאות שאת תוצאות הזנחתה רבת השנים אנחנו רואים עכשיו, כשצוותי הרפואה המדהימים ומעוררי ההשראה עוד רגע נופלים מהרגליים ממחסור בכח אדם. אבל מעל כל אלו, ההנהגה. הנהגה שאני חלק ממנה ושעושה הכל מלבד להוות דוגמא אישית. הכל מלבד להיות ממלכתית ומאחדת. הנהגה שלא מתעלה לרגע הדרמטי הזה ונוהגת באחריות לאומית, אלא מתוך שיקולים פוליטיים ציניים. אני מודה שהאמנתי שזה יהיה אחרת ושהשותפות הפוליטית הזו תייצב ותאפשר להוביל מהלכים שיאחו את החברה ויוציאו אותנו מהמשבר.

חבריי ואני עוד לא ויתרנו על הנסיון היום יומי להפוך אותה לכזו אבל אני מודה שאנחנו בינתיים לא מצליחים מספיק. הגנה על מערכת המשפט ואכיפת החוק, הגנה על הזכות להפגין, נסיון למנוע מהלכים רעים בתחומי הכלכלה ושיפור כלשהו בקבלת ההחלטות ובייצוג חלקים רחבים ככל הניתן של העם בהליך קבלתן הן מנת חלקנו בינתיים ואני מודה שזו משימה מתסכלת וסיזיפית מאד.

השבוע בישיבת הממשלה הצבעתי נגד התקנות להגבלת הפגנות כפי שהביאו אותם ואמשיך להתנגד להגבלת הזכות להפגין, כיוון שדווקא בתקופה כלכך רגישה מניעת הזכות הזו מהווה פגיעה קשה מדי בדמורקטיה השברירית שלנו.

אני שומע את הקולות שקוראים לנו לפרק את הממשלה ולהתפטר. אין יום שהאופציה הזו לא עוברת לי בראש ומאופסנת בארון כשאני נזכר באלטרנטיבה. בחירות בצל הקורונה. ממשלת מעבר של נתניהו ושות׳. העמקת השסע, תוצאות לא ידועות ופגיעה הולכת וגוברת במרקם החיים העדין בחברה שבחלק מהימים כבר מרגישה לי על סך התפרקות טוטאלית.

לכבוד יום כיפור היה לי חשוב לשתף אתכם במחשבות שמצטברות אצלי כבר תקופה.

12 שנים שאני נבחר ציבור ולא פעם נאלצתי לקבל החלטות קונטרברסליות מאמונה שהם הנכונות עבור האזרחים במדינה ועבור מצביעיי. ההחלטה להיות חבר הממשלה הנוכחית היא במרחק הקשה מכולן אבל היא נעשתה בתום לב ומתוך רצון אמיתי להביא לשינוי לטובה בתקופה אולי הקשה ביותר שישראל ידעה מאז שנולדתי. חבריי נהגו לכנות את כניסתנו לממשלה כניסה מתחת לאלונקה, אבל אני תמיד מתאר את זה כקפיצה על רימון. משהו אינסטנקטיבי שאדם סביר יברח ממנו, שאי אפשר לצאת ממנו חי, אבל שבפעולה עצמה מציל אחרים.

אני יודע שעבור רבים מכם הסבריי אינם משכנעים ופעולותי הפוליטית פגעו ופוגעות בכם.

על כך אני מבקש היום סליחה.

אני מאחל שבשנה הבאה נוכל לשבת עם המשפחות והחברים שלנו סביב שולחן בצאת ולהרגיש שהשפיות חזרה למחוזותינו. אעשה בכל רגע נתון את הדבר שאני הכי אאמין שיוביל אותנו לשם.

גמר חתימה טובה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו