לחברון כמו לחברון יש אבות ואמהות גם בתקופתנו.
אברהם ושרה, של חברון בת ימינו, הם ללא ספק משה ומרים, הרב משה והרבנית מרים לוינגר.
השיבה לחברון הדהדה באוויר מאז מלחמת ששת הימים. אבל לרבנית מרים לוינגר הייתה את אותה תכונה של פורצי דרך שלא אומרים 'צריך' ולא מחכים 'שמישהו' יעשה משהו.
היא לא חיכתה לאחרים, כשהלכה לחגוג את חג הפסח במלון פארק בחברון, עד שהועברו לממשל הצבאי.
היא לא חיכתה לאחרים, כשגרה במשך שנים בממשל הצבאי בחברון, עד שהורשו להקים את קרית ארבע.
היא לא חיכתה לאחרים, כשנכנסה מחלון בית הדסה והנהיגה קבוצת נשים וילדים שהתגוררו שם במשך שנה בסגר מלא, עד לחידוש היישוב היהודי בחברון העתיקה.
מרים, כל יהודי שמגיע לחברון כיום חייב לך חוב גדול. מאות אלפי היהודים שפוקדים את עיר האבות, עוברים דרך השער שפתחת להם.
הלכת מאיתנו ביום הכיפורים, ולא יכולתי שלא לחשוב על מילות הפיוט הפותח את תפילות היום. אני בטוח שזו קבלת הפנים שזכית לה:
וְיוֹם לֶכְתִּי לְפָנֶיךָ רְצֵה נָא אֶת הֲלִיכָתִי וְעִם עוֹשֵׂי רְצוֹנֵֶךְ תְּנָה שְׂכַר פְּעֻלָּתִי וְתִשְׁלַח מַלְאֲכֵי הַחֵן וְיֵצְאוּ נָא לְעֻמָּתִי וְשָׁלוֹם בּוֹאֲךָ יֹאמְרוּ בְּקוֹל אֶחָד בְּבִיאָתִי יְבִיאוּנִי לְגַן עֶדְנָךְ וְשָׁם תִּהְיֶה יְשִׁיבָתִי וְאֶתְעַדֵּן בְּאוֹרֶךָ וְשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתִי וְאוֹר גָנוּז לְפָנֶיךָ יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ תְּנָהָ נָּא אֶת מְחִצָתִי