שמחת קבע בדירת עראי

האם נשכיל לשמוח בחג שמחה אמיתית? ישנם שלושה גורמים המשפיעים על אושרו של האדם - המצב הבריאותי, המצב הכלכלי והמצב התודעתי.

ד"ר חנה קטן , י"ג בתשרי תשפ"א

האושר האמיתי יגיע ממעשים טובים שנעשה כי טוב להיות טוב
האושר האמיתי יגיע ממעשים טובים שנעשה כי טוב להיות טוב
איור: עדי דוד

ושבו בעלים לגבולם. השנה לא נוכל לקיים את שמחת החג במלואה. ממש לפני שנה בנינו סוכה מודולרית עם גג נפתח, כך שהמזגן יוכל להיות אושפיז הכבוד לאורך כל ימי החג. אז השנה יש סוכה גדולה שממתינה למלא את ייעודה, אבל היא תהיה מיותמת, מסתפקת במועט, כמו כולנו. במקום שטיח של ילדים ונכדים ששזורים לאורך הסוכה הגדולה, נהיה השנה בהרכב זוגי מצומצם.

בימים בתיקונם אנחנו אוכלים בסוכה הגדולה, שחלק מהבנים ישנים בה וחלקם בסוכה נוספת לשינה למעלה. בעלי ישן בסוכה פרטית מאחורי הבית. לפעמים אני מצטרפת, עד שאני פותחת במנוסה מפני חתולה שהצטרפה לחגיגה, מבקשת לקיים את מצוות השינה בסוכה בחברתנו. אבל השנה באמת שאין לי תירוצים. אצטרף לאיש בסוכה הממוזגת הגדולה והריקה. כך אפיג במעט את בדידותה. והאמת היא שזה ממש 'כעין תדורו'. מה שווה השינה בסוכה לאיש כאשר אשתו נשארת לבדה בבית? באירופה הקרה, משום הצינה, היה הבעל נכנס הביתה, ושבו בעלים לגבולם. אבל בארץ הקודש, שבה מסרבת החמה להיכנס לנרתיקה, אין לאיש סיבה לעזוב את סוכתו. ואשתו עימו.

הדרך אל האושר. האם נשכיל לשמוח בחג שמחה אמיתית? השאלה היא איך מגדירים שמחה אמיתית. דוח שפורסם לפני שהגיחה אל חיינו מיס קורונה ותחלואיה, הצביע על כך שכ־90% מאזרחי ישראל מאושרים עד מאושרים מאוד. הפסיכולוגים טוענים כי ישנם שלושה גורמים המשפיעים על אושרו של האדם - המצב הבריאותי, המצב הכלכלי והמצב התודעתי. אומנם, מיס קורונה טרפה בציפורניה הארוכות את קלפי המעמד הכלכלי והביטחון הבריאותי, אבל היא השאירה בידינו את הממד התודעתי, שהוא ורק הוא יכול לשקף את האושר. התחום התודעתי כולל גורמים כמו משפחה, אמונה, משמעות לחיים. מכל אלו יש לנו בשפע.

פרופסור יורם יובל, נכדו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ' ומומחה במדעי המוח, טוען שהדרך לאושר לא עוברת דרך ההנאות הרגעיות וגם לא דרך מצבנו הכלכלי והבריאותי, למרות שהם חשובים מאוד. המרכיב העיקרי של האושר הוא משמעות, ולא הנאה. ופה ההגה בידינו. האושר האמיתי יגיע ממעשים טובים שנעשה כי טוב להיות טוב. נשקיע באנשים שאנו אוהבים. את זה מיס קורונה לא תיקח לנו. אי אפשר לנשל אותנו מנכסי האמונה שלנו.

יותר בריא מוויטמין די. באדיבותה של מיס קורונה צמח לו בית תפילה ליד חלון חדרי, ומדי בוקר עם שחר אני מצטרפת לתפילת העמידה, לקדושה, לקדיש ולברכת הכהנים. אני כל כך קשורה למפגש המיוחד הזה עם ריבונו של עולם במניין, עד שלפעמים, כשהעשירי מבושש לבוא, אני מתאפקת שלא להכריז על עצמי כ'צנטר'. וכך, למרות שהשנה תפילת הימים הנוראים ספגה מכה קשה, עבורי התפילה היא ענוגה וטובה, במיוחד כשאני מתפללת לצד בעלי בפרגולה שלנו, כשעזרת הגברים ועזרת הנשים - חד הן. מזל שריבונו של עולם אינו מקשיב לתפילתן של 'עוברות דרכים'.

אני מאמינה שהתפילות האלו מחזקות את מערכת החיסון שלי יותר ממנות גדושות של ויטמין די, או לבונה או כל דבר אחר. יש סימוכין בספרות לתועלת התפילה במניין לבריאותנו. בכתב העת 'הרפואה' פורסם מחקר שכלל מעל אלף ישראלים מגיל חמישים ומעלה, ובדק את השפעת התפילה על הבריאות. והנה נצפה שההשתתפות בתפילות במניין משפרת את הבריאות. עוד מחקר, שבוצע בהדסה בשיתוף עם האוניברסיטה העברית, הצביע על שיעורי תמותה נמוכים ממחלות לב וסרטן בקיבוצים הדתיים יחסית לשכניהם בקיבוצים החילוניים. ההבדל יוחס לתפילה במניין. אז אנו חיים בשביל להתפלל, אבל גם מתפללים בשביל לחיות, וכנראה שהתפילה מתקבלת.

פעם ראשונה מתחת לטלית. בשבת האחרונה זכיתי לחוויה ראשונית. התפללנו יחד, האיש ואני, בפרגולה שלנו, כשהתפילה בכביש הסמוך לנו מתנחלת בחיקנו. והנה מגיעה ברכת כהנים, והטלית של בעלי, שבה הוא עוטף בימים כתיקונם את הבנים בזמן ברכת כהנים, פשוט קוראת לי. וכך אני נאספת אל מתחת לטליתו של בעלי, ונעטפת אל מתחת לכנפי הברכה המיוחדת הזאת. פתאום חשבתי שזאת הפעם הראשונה בחיי שעטפו אותי מתחת לטלית בזמן ברכת כהנים. בחו"ל ברכת כהנים מתקיימת רק במועדים, וכילדים תמיד ישבנו ליד אמי בעזרת הנשים. אבי היה עסוק - הוא היה הגבאי וגם חזן ובעל קורא קבוע. תהיתי אם לברך 'שהחיינו' על החוויה המיוחדת והחד־פעמית הזאת.

ואני זוכרת תפילות מיותמות עוד יותר, עת אזעקות פילחו את תפילת העמידה של יום הכיפורים, שירדה למקלט באחת. היינו חודשיים בארץ, במעון עולים ברמת אביב, יחד עם קבוצת 'רפיוזניקים'. זאת הייתה עלייה 'עילית'. אנשים משכבה סוציו־אקונומית גבוהה ובעלי השכלה, ציונים שהגיעו בלהט אהבתם לתרום למדינה, "כיונים אל ארובותיהם... להביא בנייך מרחוק כספם וזהבם איתם".

ואז נפלה עלינו המלחמה. הייתה האפלה בחוץ, ואי־ודאות גדולה באוויר ובלב. הייתי צועדת עם אחיותיי ברגל מרמת אביב עד בית הספר צייטלין שליד כיכר המדינה, הליכה שארכה כשעתיים הלוך וחזור, כי לא היו אוטובוסים. בעקבות המלחמה גם נתקענו שמונה חודשים במעון העולים, בשתי דירות נפרדות, כי לא היו במעון העולים דירות מתאימות לעשר נפשות. אבל כל זה לא חשוב. היו דמעות ואבדות והלוויות. כל כך רצינו להגיע למדינה מחייכת, כמו בתקופת הזוהר שלאחר מלחמת ששת הימים. אבל ה' רצה אחרת, וזה מה שחשוב. לבדו ימלוך נורא. כאז - גם היום.

לתגובות: drchana2@gmail.com