אופס־שפיזין

יעקביני הסתבך עם אושפיז אחד יותר מדי שהגיע לסוכה.

יאיר יעקבי , י"ג בתשרי תשפ"א | עודכן: 16:16

יאיר יעקבי
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להרחיב ולבאר את טעם היציאה מבית הקבע אל סוכת העראי, מה שמביא אותנו לתהות קודם כול מה נסגר עם כל הקולמוסים האלה, והאם בכוונה מייצרים קולמוסים שבריריים כדי להעלות את הביקוש.

אבל מעבר לתביעה הייצוגית שאובייסלי מתהווה לנגד עינינו, ברור לכול שמטרת הסוכה היא להבין שכולנו ארעיים פה ושיש להעביר את זמננו בחיי עולם הזה בניסיון להיות בני אדם ראויים. אשר על כן, בסוכות שעבר קיבלתי על עצמי לנסות להרבות שלום בעולם, והזמנתי לסוכתי לארוחת ערב מפנקת את ידידי משכבר אשר בן אבו, הלא הוא אבו אותו אתם מכירים ודאי ממערכוני אנדרדוס או מהיותו הפעלולן־כפיל של עמוס תמם הי"ו.

מאחר שאת אבו המדובר אני מכיר כבר 17 שנים, ההיערכות לקראת המפגש הייתה נינוחה, ולא ציפיתי להפתעות יוצאות דופן. היה זה היום הרביעי של חג האסיף, ונאספנו על נשותינו וטפנו בסוכתי הנאווה. לפני תחילת הארוחה מלמלנו גם אני וגם האבו את נוסח הזמנת האושפיזין, איש איש בנוסחו הוא, וחיכינו לאושפיז שיגיע. ובאמת, יוסף בן יעקב לא איחר להיכנס בדלת הסוכה ובירך את כולנו לשלום. עד כאן הגיוני. אבל אז הגיע הטוויסט ששיבש לי את כל הערב. רגע לפני שיוסף התיישב במקומו, נכנס בדלת הסוכה לא אחר מאשר משה רבנו. משה הסתכל על יוסף, יוסף הסתכל על משה, ובכללי היה מאוד לא נעים.

"משה רבנו, שלום עליך, כבוד גדול", אמרתי, "אבל במחילה, מה אתה עושה פה?"

"מה זאת אומרת מה אני עושה פה? אבו הזמין אותי".

הסתכלתי על אבו. "אתה הזמנת את משה רבנו?"

"ברור, היום זה היום שלו, יוסף זה בכלל ביום השביעי", הוא ענה כאילו אין 70 פנים לתורה לפחות.

לקחתי אותו הצידה. "תגיד לי, אתה השתגעת? היום זה היום של יוסף".

"אצלנו נוהגים שזה היום של משה רבנו", הוא היתמם.

"אבל אני אשכנזי, ואני המארח, נכון? אתה לא יכול סתם ככה להחליט שאתה מביא איתך עוד מישהו".

"אבל המישהו הזה זה משה רבנו!"

"זו לא הנקודה אבו ואתה יודע את זה, זה העיקרון", התעקשתי.

בינתיים בשאר הסוכה השקט המביך התארך לו, ואשתי, שתהיה בריאה, ניסתה להפיג את המתח ולהתעניין באורחים. "אז משה רבנו, מה אתה עושה היום?"

זינקתי כדי להציל את המצב.

"משה רבנו, זו ממש זכות לארח אותך אצלנו, אבל האמת שבנינו עליך ליום החמישי".

"מה הסיפור יעקבי, שיישארו כולם לאכול וזהו", התערבה גברת בן אבו שתחיה לנצח.

"נשמה, אין לי מספיק אוכל לכולם", הסברתי לה, שתבין עד כמה אני אשכנזי.

"אז ניתן להם מהאוכל של הילדים שלי, סבבה?" היא התעקשה.

"האמת שלא הבאתי את הילדים שלכם בחשבון מלכתחילה, ילדים לא אוכלים", הסברתי שוב את המוצא שלי.

"אהה, תשמעו", אמר פתאום יוסף, "אני חושב שאני רואה מהחלון זיו איקונין, כדאי שאני אלך". ישר קלטתי שהוא סתם מנסה להקריב את עצמו ולהציל את המצב.

"מה פתאום יוסף, בוא תשב, היום זה היום שלך".

"אז אני אחזור מחר", אמר משה רבנו.

"סבבה", עניתי, "אבל תגיד בדיוק מתי, כדי שחלילה לא יבנו פה איזה עגל לא עלינו".

בשלב הזה אבו התעצבן. "אם משה רבנו לא יושב איתנו, אז גם אני לא נשאר פה", הוא אמר בכעס.

"אבו, אני לא יודע אם אתה יודע איך איומים עובדים, אבל אתה צריך להגיד משהו שאני רוצה שלא יקרה", הסברתי.

"יאיר, בוא שנייה", היעקבינית לקחה אותי הצידה וידעתי שהמצב חמור כי היא קראה לי בשם הפרטי שלי וגם כי היא עשתה עם האצבע על הגרון כאילו היא רוצה להרוג אותי. אחרי שמונה שנות נישואים אתה קולט את הניואנסים האלה.

"יאיר, אתה מביך אותי מול משה רבנו ויוסף, שלא לדבר על גברת בן אבו", היא אמרה.

"מאמי, את יודעת שיש לנו בקושי מיט־בול אחד לבן אדם, איזו צורה זו להגיש למשנה למלך פרעה מיט־בול אחד?"

"מאיפה אתה מביא את המספרים האלה, יש מספיק מיט־בולז לכולם!"

"שמתי חצי סיר בצד שיהיה לנו לשביעי של פסח", הסברתי לה.

היעקבינית נתנה לי מבט וישר הבנתי שאני צריך להתיישר כי היא ליוותה את המבט עם כאפה מהדהדת לעורף. ניואנסים כאמור.

נכנעתי והתיישבתי ליד משה רבנו. "אני מקווה שאתה לא לוקח את זה באופן אישי", אמרתי לענו מכל אדם, "פשוט אני יקה במקור וקשה לי כשתוכניות משתבשות".

"הכול בסדר", אמר משה רבנו, "נשב מחר ונדבר על זה כמו שצריך".

"אה, אתה מגיע גם מחר?" נבהלתי.

"ברור, אמרת שמחר זה היום שלי. יש בעיה?"

"לא לא מה פתאום, אני מתעקש שתגיע", עניתי מיד, "אבל אל תבנה על מיט־בולז".

jacobi.y@gmail.com