מתי לא צריכים את ה'?

אין תשובה לשאלה הזו. אנחנו צריכים אותו איתנו תמיד. ויש חג מיוחד בשנה שבו גם פשוט כיף לנו להיות עם ה'

איה קרמרמן , י"ג בתשרי תשפ"א

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

בראש השנה נפטרה, בגיל צעיר מדי, מירית הררי ז"ל. למען הבודדים שלא התוודעו למקרה, מירית הייתה אשתו אהובתו של השדרן דידי הררי. מירית הייתה אישה מלאת אינסוף נתינה וחיוכים. מאז שחלתה במחלה הארורה, חיזקה נשים אחרות לא להתפחד כלל. מהמחלה, מהמוות ומלחיות, להודות ולשמוח, על אפה ועל חמתה. למרות שלא זכיתי להכירה מקרוב, בזכות השיתוף שלה אני מרגישה שליוויתי אותה מרחוק. התפללתי לרפואתה. נפעמתי מעוצמותיה. בכיתי את לכתה.

לבד על האוורסט

פטירתה זרקה אותי למחשבות, עוררה פחדים. מה זה אומר לחיות לבד, כשאהובך הלך ממך. על בדידות. לא בדידות קורונתית, אלא כזו שמרגישים כשהחיים ממשיכים. כשעובדים, מגדלים ילדים, הולכים לסופר, מתפקדים. בדידות בתוך מסע החיים. הייתה לי שיחה עם אמא שלי על מה זה אומר להיות הורה יחיד. היא אמרה שהדבר הכי קשה היה ההרגשה שהיא סוחבת את עגלת קבלת ההחלטות לבד, ללא שותף שיישא איתה את האחריות לתוצאות של אינספור החלטות יומיומיות. לבד, בראש הפירמידה.

מוזר, מיליוני אנשים בעולם עמלים כל חייהם בשביל השאיפה לעמוד שם, לבד בראש הר האוורסט הפרטי שלהם. הם כל כך כוספים להיות בנקודה שבה אין מי שיסתיר את הנוף, עד שהם לא מבינים כמה בודד זה מרגיש. אוויר צלול אולי ממלא את הריאות הרגשת ניצחון או הגשמה עצמית. אבל האמת היא שלעמוד לבד בפסגה ישאיר אותך תמיד, ובכן, לבד. אלא אם כן, כמובן, לקחת את האייפון, עשית סלפי והודעת לכל האינסטה ואשתו שאתה לבד. מה שרק מחזק את טענתי.

אחרי השיחה עם אמי נפלה אצלי התובנה. כשחזרתי בתשובה, כשקיבלתי על עצמי עול מלכות שמיים, הצבתי את ה' מעליי. לעולם לא אעמוד עוד בראש הפירמידה. הוא תמיד שם, מעליי. משגיח פרטי, מקור השפע, הבוס הגדול, מקבל ההחלטות. מתחתיו, ועדיין מעליי, היה הרב אדלשטיין זצ"ל. מודה, מאז לכתו קשה לי למצוא סגן עלי אדמות. מתחת לרב, ישנו כיסוי הראש. גם הוא גבוה ממני. מזכיר לי תמידית את מקומי. בקיצור, החזרה בתשובה הורידה אותי כמה דרגות בהיררכיית החשיבות העצמית.

פינוקים עליונים

יודעים מתי אנחנו הכי לא רוצים להיות לבד? מתי אנחנו הכי צריכים את ה'? כשקשה. כשרע. כשזוועות. כשהכי גרוע שאפשר לדמיין. לפני חצי שנה נדבקה שר סנדה, גורו הכושר, בחיידק אלים, בלידה של בנה השני. היא עברה ייסורים קשים. חודשים של חוסר הכרה ושיקום. בבית נשארה משפחה שהתהפך עליה העולם. תינוק שאסור היה לה לגעת בו. בחוסר האונים, בנפילות, בכאב, היא לא עזבה לה' את היד. "מודה בכל בוקר לה' כי אין עוד מלבדו". לא צריך להיות סלב בשביל לחוות את זה. מן המצר קראתי י־ה.

לא צריך להיות דוד המלך, אחוז האמונה, בשביל להרים עיניים למעלה ולבקש מה' שלא יעזוב אותנו. ברגע האמת, אנחנו מחוברים. כולנו. הרחוקים והקרובים. ברגע האמת, כשאנחנו מבינים שלית לנו מגרמנו כלום, אנחנו מתחברים לנקודת האין עוד מלבדו. לנקודת הרק תחזיק לי את היד, אני לא רוצה להיות לבד. אני רוצה להרגיש שיש מישהו גבוה ממני, מישהו שיש לו הכוח שאין בי. לשנות, להפוך, לגזור מחדש. כי יש רגעים שהלבד הזה גדול מדי.

יודעים מתי הכי לא רוצים להיות לבד? מתי אנחנו הכי צריכים את ה'? כשהכי טוב שיש. כשקורים ניסים גלויים. או כאלה שגלויים רק לנו, בלב. כשטוב. כשאנחנו מקבלים בשורות טובות על אנשים שהתפללנו עליהם שנים. הרב אדלשטיין הקפיד לומר פרק כ"ג אחרי כל בשורה טובה על מצבו הרפואי. גם אם הבשורה הייתה עלייה מתונה וזמנית בהידרדרות ודאית. כשאנחנו סביב שולחן החג, מוקפים בילדים שלנו, הבריאים, השרים וצוחקים ושותים מרק בשלוקים קולניים מדי. כשמכניסים תינוק חדש הביתה ואור נקי וזך נכנס איתו. כשמצאנו את שחשקה נפשנו. כשניצלנו מצרה. כשראינו פושט יד ברחוב והיו לנו בדיוק כמה מטבעות לתת לו. כשקיבלנו תשובה שלילית ואפשר לצאת מבידוד. כששמענו שופר והתחברנו לה' יתברך בתפילה הכי טובה ומרוממת שהייתה מאז בריאת העולם. יש רגעים שחייבים לצרוח אל ה' יתברך תודה. תודה על הרגע, על האושר, על הבריאות, על השפע. תודה על האהבה שאתה מרעיף עלינו. כל מה שבא לנו זה לצרוח כי ההוא בעליונים מפנק מפנק מפנק. יש רגעים שההודיה בוקעת מהחזה בלי שליטה. יש רגעים של הכרת הטוב כל כך עצומה, שכל הנשמה תהלל י־ה.

סודו של הבעש"ט

יודעים מתי הכי לא רוצים להיות לבד? מתי הכי צריכים את ה'? סתם ביומיום. מספרים על הבעל שם טוב שנקרא אל מול ועדת רבני הדור, שתהתה על קנקנו, שמעה שמועות על היותו צדיק נסתר. אחד הרבנים אמר: "אומרים עליך שלפי קלסתר הפנים אתה יכול לומר מה הן מחשבותיו של אדם. מה מחשבותיי?". ענה לו הבעש"ט: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". ענה לו הרב: "לא חשבתי ככה". ענה לו הבעש"ט: "אם כך, אינך יכול לשבת בוועדה זו". גם ביומיום, אנחנו לא לבד. כשקמים בבוקר. כשמחפשים חנייה. כשהפקק פתאום משתחרר לגמרי. כשהילד יוצא לבית הספר ומבקשים בשבילו הצלחה. כשמקבלים באמצע היום טלפון מהגננת והלב עוצר לשנייה. כשלא דרסנו חתולה שרצה לכביש. כשסל הכביסה ריק. כשעבר יום רגיל וכולם במיטות ישנים. כשלא רוצים להרגיש לבד ונזכרים שתמיד יש אוזן קשבת שמחכה לנו שנספר לה איך עבר עלינו היום.

יודעים מתי הכי כיף עם ה'? בצאתנו מהבית ובכניסתנו לסוכה. בעודנו מקיפים עצמנו בזיו כבודו. בהזמנה שלנו את האושפיזין. כשאנחנו שמחים בחגיו שניתנו לנו באהבתו.

אז מתי הכי לא צריכים את ה'?

לעילוי נשמתה של מירית ז"ל, שהייתה אור גדול למטה, ועכשיו מאירה למעלה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

סלמון א־לה הרינג
צילום: איה קרמרמן

סלמון א־לה הרינג

טוב, רשמית סופית וחגיגית עד להודעה חדשה אין קידוש בבתי הכנסת. החבריה הקדושה שלי, חובבת ההרינג השמנוני והמתגלץ', ביקשה שאמצא פתרון. אז יש. עדיין לא מתקבל מתכון בריאות, אבל אין לי ספק שהוא עדיף מהדג המלוח המסורתי.

המצרכים:

1 בצל בינוני // 1 בצל סגול בינוני // 2 גבעולי בצל ירוק // ½ חבילת כוסברה // 200 גרם פילה סלמון טרי מאוד, נטול עור // 2­-3 כפות מלח // ½ כפית סוכר // 1 כפית חומץ תפוחים אורגני // ½ כוס שמן רגיל נטול טעם וריח // ½ פלפל ירוק חריף לאוהבי החריף

אופן ההכנה:

פורסים דק את הבצלים // מערבבים בקערה את הבצלים עם המלח, החומץ והסוכר // משהים לפחות כחצי שעה // חותכים לחתיכות דקות את הסלמון והבצל הירוק ומוסיפים לפרוסות הבצל // לפני הכנסת הדג למקרר מעבירים לכלי גבוה כדי שהשמן יכסה ויעטוף את כל הרכיבים // שומרים במקרר ל־24 שעות כבישה // לפני ההגשה קוצצים את הכוסברה, מערבבים ומגישים (אם רוצים להוסיף את הפלפל החריף, מוסיפים אותו לפני המקרר) // שומרים עד יומיים במקרר.