מה שלא הולך בכוח, הולך ברוח

הטיפול במגפת הקורונה איבד שליטה. כדי להחזיר את מדינת ישראל למסלול הבריא, צריך לשנות גישה. דעה

עדי ארבל , י"ג בתשרי תשפ"א

עדי ארבל
עדי ארבל
צילום: מירי שמעונוביץ

על הנייר, הימים הנוראים חלפו. אך בפועל, מגפת הקורונה שעדיין איתנו צופנת לנו ימים נוראים אולי עוד יותר.

יום הכיפורים שחלף־הלך לו היה אמור לשמש כאקורד הסיום של עונת הווידויים. אבל נדמה שמגיע לנו עוד וידוי אחד: מי אשם בחזרתה של מגפת הקורונה?

התשובה היא - לא נעים לומר - מי לא? ראשי המדינה שהפרו את ההנחיות שהם עצמם נתנו. ממשלה גדולה ומנופחת שהקמתה שידרה ניתוק מהעם. ראשי מערכת החינוך שהתעקשו לקיים את שנת הלימודים כמעט כסדרה. ראשי מערכת הבריאות שחטאו במריבות פנימיות כאילו הציבור לא רואה. ראשי הרשויות המקומיות שהפעילו לחצים פוליטיים כדי למנוע את פרסום נתוני התחלואה ביישוביהם ולהימנע מכל ההשלכות המתבקשות. צה"ל שלא נערך כראוי למשימה שהוטלה עליו. ראשי המחאות השונות שהמשיכו ליזום הפגנות צפופות על אף ההנחיות. ראשי הישיבות שטענו כי ניתן להמשיך ולקיים את לימוד התורה כסדרו. ראשי קהילות וגבאים שהעלימו עין והרשו לקיים מנייני תפילה גדולים וצפופים. משפחות שקיימו אירועים משפחתיים גדולים כאילו אין מגפה. צעירים שארגנו מסיבות כאילו אין מחר. מי שהפרו בידודים או כלל לא נכנסו אליהם מלכתחילה. אפשר להמשיך עם רשימה בלתי נגמרת. רק תבחרו.

כל זה כבר לא משנה. כולנו אשמים. (כמעט) כולנו חיפפנו פה ושם ועשינו לעצמנו הנחות על חשבון ההנחיות. כולל אני, שפה ושם הפרתי את הסגר ונסעתי למטרות לא כל כך חיונית, תוך מעבר במחסומים משטרתיים מאוישים באנשי חוק עייפים שבעצמם כבר לא מאמינים בחוק ובעיקר רוצים לחזור הביתה מהר ובשלום.

את נגיף הקורונה, שלא דובֵר את שפת התירוצים, כל הנ"ל לא מעניין. הוא ממשיך לדבק. אז מה צריך לעשות כעת? על כל אחד ואחת מאיתנו להבין את ההשלכות של הנגיף ואת הדרכים להימנע מהדבקה.

הקורונה אינה פוגעת רק במבוגרים. ההשלכות שלה לטווח ארוך מסתמנות כהרסניות. אתם באמת לא רוצים שאתם או ילדיכם תידבקו. לכן, ברמה האישית, שימו את ההנחיות (הגיוניות יותר או פחות) בצד, וקחו אחריות אישית: בחבישת מסכה. בהימנעות משהות בחללים סגורים ולא מאווררים. בהיגיינה בסיסית. בשמירת מרחק.

על המדינה, לעומת זאת, להתמקד בראש ובראשונה בהשבת אמון הציבור. כרגע נראה שככל שפוחתים אמון הציבור בממשלה ואיתו הציות להנחיות, הממשלה מנסה להפעיל יותר כוח ולהחמיר את ההגבלות. זו לא הדרך.

נראה ששבר האמון כה גדול, עד שלא נותר לממשלה אלא ללכת למוצא אחרון, שאליו היא אינה רגילה: להפסיק לכפות ולהתחיל לשכנע ברוח טובה.

איך עושים את זה? מתחילים בלדבר אל העם בגובה העיניים. על הדרך רצוי לחדול מהשיח המאשים גורם כזה או אחר. להפסיק (או לכל הפחות למעט) לומר מה לא, ולומר מה כן מותר. לא לדבר בהנחיות נוקשות, אלא בהמלצות מאפשרות. לא לאיים בהחמרת הסגר, אלא לספר לנו כיצד אנו עתידים לצאת ממנו. לא לקבל (שוב) החלטות מהיום למחר, אלא לקדם שיח שמאפשר לבעלי העסקים, ההורים ושאר האזרחים ודאות מסוימת. להימנע מאכיפה קשיחה וחלוקת דוחות בימים שבהם ממילא הפרנסה של רבים נפגעה משמעותית, וחלקים גדולים בציבור מתקשים לשרוד כלכלית.

איך צעד כזה יתקבל? איני בטוח, אך נדמה לי שאין מה להפסיד. הרווח, לעומת זאת, עשוי להתגלות כגדול הרבה יותר מהתגברות על הקורונה: בניית מערכת יחסים חדשה ובריאה יותר בין הממשלה לאזרחיה ובין העם לנבחריו.

הכותב הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית