"זו לא אני, זו הדרך"

סוד כוחה של האישה שהשיבה את קברי האבות לעם ישראל היה ההכרה שלה בגודל התקופה שבה אנו חיים והמחויבות להשלמת התהליך של גאולת הארץ.

אורית סטרוק , י"ג בתשרי תשפ"א

אורית סטרוק
אורית סטרוק
צילום: יח"צ

"עם עובדות לא מתווכחים" - כך תמיד אמרה הרבנית מרים לוינגר ז"ל, כשהיא מתכוונת לכך שהיום תורת ארץ ישראל היא עובדה מוגמרת ולא רק אידיאולוגיה.

ואכן, עם העובדות אי אפשר להתווכח: מרים לוינגר הייתה מנהיגה בקנה מידה היסטורי, ששינתה את מפת ארץ ישראל לדורות. היא עשתה זאת בראשית הדרך כעזר כנגדו לבעלה הרב משה לוינגר בהקמת היישוב היהודי בחברון במתכונתו הראשונה, במלון פארק ואחר כך בבניין הממשל הצבאי, ובהקמתה והרחבתה של קריית ארבע, אם כל ההתנחלויות, והיא עשתה זאת שוב וביתר שאת כמנהיגת קבוצת נשים מקריית ארבע שהחליטו להתיישב בבית הדסה השמם והמוזנח, בלב העיר חברון.

הצעד האמיץ ופורץ הדרך הזה, והרבה יותר ממנו ההיאחזות העיקשת והמתמידה בבית הדסה בתנאים של מצור, מתוך הקרבה אין סופית, בתת־תנאים, ללא חשמל או מים זורמים, ללא חיבור לביוב, בניתוק מוחלט מהבעלים והמשפחות שנותרו מחוץ לבניין הנצור, תחת איומי טרור מצד הערבים, הכפשות חסרות רסן מצד השמאל ולא מעט ניסיונות לרפות ידיים גם מצד אנשי שלומנו - מסמל את דמותה. "אתה הולך עם הראש בקיר כי אתה מבין שזה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה", חזרה מרים ואמרה, והקיר אכן נשבר. התקפת המחבלים הרצחנית על בית הדסה לא הובילה לבריחת היהודים מחברון, אלא להפך: היישוב היהודי בתוככי עיר האבות קם והיה לעובדה מוגמרת, מלווה בהחלטות ממשלה, בתמיכה ציבורית עצומה ובנהירה בלתי פוסקת של יהודים מכל העולם אל מערת המכפלה, שלולא מרים לוינגר וחברותיה הגיבורות, הייתה היום (תחת הסכמי אוסלו הארורים) במצב דומה לזה של קבר יוסף בשכם.

מה היה בה, באישה המופלאה הזו, שאִפשר לה להשפיע באופן דרמטי כל כך על תולדות עם ישראל בארצו? "זו לא אני, זו הדרך", חזרה ואמרה תמיד לכל מי ששאל אותה. במשפט הקצרצר הזה טמון סוד כוחה: ביטחון מוחלט בצדקת הדרך, וביטול עצמי מוחלט כלפי השליחות שנטלה על עצמה.

מרים לוינגר ראתה את החיים כדרך. כשהייתי מתעייפת באמצע העלייה בגרם המדרגות התלול שהוביל לביתה הראשון בחברון, מעל בית הכנסת אברהם אבינו, הייתה מרים מחייכת אליי ואומרת: "לא נורא, תסתכלי אחורה ותראי איזו דרך כבר עשית, ואז יהיה לך כוח להמשיך". העצה הזו הייתה תמצית דרכה ואמונתה: מרים הדגישה בכל הזדמנות עד כמה היא מלאת שמחה ואסירת תודה לקדוש ברוך הוא על הזכות לחיות בארץ ישראל בדור של גאולה, ועם זאת לא ויתרה על החובה שראתה לעצמה להמשיך ולהתקדם הלאה, וכאבה באופן פיזי ממש כל ניתוק מאדמת ארץ ישראל וכל ביזוי של כבוד ישראל. היא, שמעולם לא הקפידה על גינוני כבוד ברמה האישית, וחיה חיי פשטות וענווה שקשה למצוא דוגמתם, הקפידה מאוד מאוד על כבוד ישראל ברמה הלאומית.

ועם כל הראייה הלאומית הרחבה שלה, מרים לא פסקה לרגע מלדאוג גם לצורכי הפרט. כמו כל מנהיג אמיתי, המנהיגות שלה לא נשארה רק ברומו של עולם, אלא הגיעה גם לפתחו של כל אדם. כאם צעירה בחברון זכיתי לביקורים קבועים ויזומים שלה: "אמא שלך רחוקה וקשה לה לבקר, אז באתי לראות איך את מסתדרת", הסבירה, ותמיד טרחה להזכיר: "ותדעי, שגם אם את לא ממש מסתדרת, זה לא נורא, אל תיבהלי מזה". כמו כל תושבי חברון וקריית ארבע, ידעתי שעל דלתה של מרים, אחות במקצועה, אפשר לדפוק בכל שעה כדי לקבל טיפול ועזרה רפואית ללא כל תמורה, וגם סתם כך, כדי לשפוך את הלב ולקבל הקשבה אמיתית ואכפתית וצרור עצות מועילות. אל הבית הפשוט והצנוע שלה, המלא בפעילות ציבורית, בילדים בכל הגילים ובאורחים מזדמנים, היא ראתה חובה לעצמה להכניס כדיירי קבע גם שני קרובי משפחה קשישים ועריריים, וטיפלה בהם (יחד עם הרב לוינגר, ותוך הקרבה עצומה של שניהם) במסירות אין קץ, עד ליומם האחרון.

"זו לא אני, זו הדרך", חזרה מרים על המשפט המפורסם שלה בשיחת טלפון עם אחד מתושבי חברון, שעות ספורות לפני שנלקחה מאיתנו. מרים יקרה, נוחי על משכבך בשלום (למרות שקשה להאמין שאת יכולה לנוח), ואנו, בעזרת ה', נמשיך בדרך!