אֵם ההתיישבות

הרבנית מרים לוינגר ז"ל שהובאה השבוע למנוחות, לא זכתה אומנם בפרס ישראל למפעל חיים, אבל מפעל חייה ממשיך ע"י הצאצאים הרבים שהעמידה

חגית רוזנבאום , י"ג בתשרי תשפ"א | עודכן: 14:26

הרבנית מרים לוינגר ז"ל
הרבנית מרים לוינגר ז"ל
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

"הייתי רוצה שנעבור לחברון, מה דעתך?", שאל הרב משה לוינגר הצעיר, רב המושב נחלים, את רעייתו לאחר הניצחון בששת הימים. "אני צריכה לחשוב על זה 24 שעות", השיבה מרים, מבקשת לשקול לעומק החלטה כבדת משקל שכזו.

אחד הזרזים להחלטה שהניעה את גלגלי ההיסטוריה הייתה דווקא שיחת גן שעשועים פשוטה. "היא ישבה עם אנשים שפטפטו על דא ועל הא", מספרת בתה, עתיה זר, "וכשחזרה אמרה לעצמה: אנשים שם דיברו על אריחים במטבח, במקלחת, בסלון - ככה אני רוצה שייראו החיים שלי?".

מכאן קצרה הייתה הדרך לתשובה החיובית ולהיותה מובילת ההתיישבות - תחילה במלון פארק בחברון, לאחר מכן בקריית ארבע ובהמשך עם קבוצת הנשים בבית הדסה בחברון. מאוחר יותר שימשה אותה התיישבות חברונית כבית גידול רעיוני ומעשי לשאר העליות להתיישבות במרחבי יהודה ושומרון.

לייצר נורמליות במציאות נפיצה

הרבנית מרים לוינגר, שהלכה לעולמה במוצאי יום הכיפורים והיא בת 83, לא תכננה להיות מנהיגת ציבור, ולא ראתה את עצמה ככזו. "ממש ביום חמישי האחרון לפני שנפטרה דיברתי איתה על זה, שאלתי אותה על נשים, על פמיניזם", משחזרת זר, "היא בכלל לא הייתה במקום הזה. היא אמרה שעשתה מה שעשתה פשוט כי זה היה הדבר הנכון לאותו רגע. יצא ככה שנשים עשו את זה".

גם יהודית קצובר, מובילת תנועת הריבונות, שליוותה את הרבנית לוינגר בשנותיה בקריית ארבע והייתה בעצמה מנשות בית הדסה בחברון, מסבירה כי דווקא אחת הנשים פורצות הדרך בעשרות השנים האחרונות, לא הייתה זקוקה לשיח מהסוג הזה: "היא הייתה מנהיגה. היא לא הייתה צריכה לדבר על זה. הייתה לה מספיק עשייה מאחוריה, לא היה לה צורך בתארים". קצובר נזכרת שהיו שנים שבהן היא ואחרות שאלו את עצמן מי בעצם מוביל את תנועת ההתיישבות הזו - הרב לוינגר או אשתו הרבנית? התשובה הייתה מורכבת: "היא לגמרי נתנה לו להיות בפרונט, אבל עמדה מאחוריו כצוק איתן. היא נתנה לו את כל הגב וכל העוצמות לעשייה הזו. לא שאלה אף פעם איפה היית, למה לא באת, למה לא עזרת עם הילדים".

מכונת הכביסה והמקרר (שאז עוד כונה פריג'ידר) שהביאה איתה הרבנית לחברון המתחדשת, הפכו לסמל, ולא בכדי. "אחת הסיבות שהביאו אותה למשימת ההתיישבות הייתה סיפורי החלוצים שאהבה מאוד לקרוא, כמו 'אנשי בראשית'", מספרת זר. "היא תמיד הצטערה שהפסידה את התקופה הזו, וההליכה להתיישבות הייתה מבחינתה הזדמנות לשחזר את זה, להיות 'אנשי בראשית פרק ב'". ובכל זאת, עשרות השנים הרבות שחלפו מאז יצרו הבדלים מסוימים במעשה החלוצי: "בפסח שאחרי מלחמת ששת הימים היא הגיעה למלון פארק בחברון. לפני שהם יצאו לדרך, היא אמרה: 'כאן זה לא גיא אוני, אני לא הולכת לסבול', ולכן לקחה איתה את המקרר ומכונת הכביסה". מכשירי החשמל הפשוטים הללו מיתגו את ההתיישבות החדשה כדירת קבע, כמעשה התנחלות שאינו זמני וחולף.

אבל מכונת הכביסה והמקרר סימלו לא רק את הקביעות, אלא גם את הביתיות והאימהות, שיחד עם מעשה ההתיישבות היו הלב הפועם בחייה של הרבנית. "כשהיא הייתה שם, היו לה ילדים בכל הגילאים", נזכרת קצובר בימי בית הדסה. "זה לא פשוט. בת אחת בגיל בגרויות, בת אחרת כבר בשידוכים. היא המשיכה להיות אמא, עם כל המורכבויות". גם בשנים מאוחרות יותר, כשמשפחת לוינגר כבר התבססה בחברון, המשיכה הרבנית ללהטט בדייקנות בין תפקידה כאם לאחד־עשר ילדיה לבין היותה אם ההתיישבות.

זר, מצעירי הילדים במשפחה והיום סבתא בעצמה, מספרת על כללי הזהב שעליהם הקפידה אמה כדי לעגן את מקומה בבית: "אמא ידעה שקיימת אפשרות שהילדים ישלמו מחיר על היותה אשת ציבור, ולכן החליטה על כללים שיעזרו לה בזה. בחוויה שלי, מדור הילדים הצעירים יותר במשפחה, אני יודעת לומר שהיא הקפידה שבכל מצב תהיה ארוחת צהריים חמה ומושקעת כשאנחנו חוזרים מבית הספר, והיא ישבה איתנו בזמן ארוחת הצהריים וגם ארוחת הערב.

היא גם הייתה מקלחת את הילדים בעצמה עד גיל מאוחר יחסית, 8­-9. היא נתנה לנו זמן איכות והשתדלה לשמור על מסגרת, זה נתן יציבות". היציבות, מדגישה זר, הייתה חשובה במיוחד על רקע השגרה החברונית הנפיצה באופן מובנה: ההליכה לבית הספר דרך שוק הירקות הערבי, שטמנה בחובה פוטנציאל גדול לחיכוך, וגם קריאות החירום שקיבלה האם בתפקידה כאחות. "חיינו במציאות שבה כל רגע יכול לקרות משהו. אמא יצרה בבית יציבות שהשרתה ביטחון. היא השקיעה מחשבה באיך לייצר נורמליות במציאות טעונה".

האחות, הרופאה ובית החולים

אל תפקיד האחות הגיעה הרבנית לוינגר די במקרה. היא לא אהבה במיוחד את המקצוע ולא התכוונה לפתח קריירה רפואית, אבל הבחירה בו קשורה גם היא בקשר הדוק לדבקותה בארץ ישראל. היא נולדה למשפחה אורתודוקסית בארה"ב, ונאלצה ללמוד בבית ספר לא יהודי. בהיותה נערה, הבחין אביה שהיא מתרועעת עם חברות גויות, ודעתו לא הייתה נוחה מכך. הפתרון היה לשלוח אותה לסניף בני עקיבא המקומי. האב אומנם לא אהב את היותה של התנועה מעורבת, אולם העדיף את האפשרות הזו על פני חברה לא יהודית. מרים הצעירה מצאה בסניף בית. המדריך שלה היה מאיר כהנא, השליח שהגיע מארץ ישראל היה הרב חיים דרוקמן. שם הכירה גם את הרב אליעזר ולדמן, לימים שותפה בהתיישבות בקריית ארבע ובחברון.

הרוח שהפיח בה הסניף גרמה לה לעלות לארץ לבדה בגיל 18. ללא גב כלכלי, היא בחרה במקצוע האחיות, שאותו יכלה ללמוד בשערי צדק. המסלול הזה קרץ לה מסיבה אחת: בית החולים העניק לסטודנטיות הוצאות אש"ל תמורת עבודה, וכך היא יכלה לקיים את עצמה כלכלית בארץ. הרב ולדמן הכיר לה את מי שהפך לבעלה, הרב משה לוינגר, ואחרי החתונה הם עשו חמש שנים בקיבוץ לביא, כשהרב לוינגר כיהן בתפקיד רב הקיבוץ. מרים שימשה כאחות מרחבית, אבל לא אהבה את חיי הקיבוץ, והתחנה הבאה, והאחרונה לפני חברון, הייתה מושב נחלים - גם שם שימש בעלה כרב המושב.

גבולות הגזרה של עבודתה כאחות התרחבו לבלי היכר כשנכנסה לתפקיד בקריית ארבע של ראשית שנות ה־70. "היא הייתה האחות, הרופאה, בית החולים. לא היה פה כלום", נזכרת קצובר. "היא הייתה עזרה ראשונה בכל התחומים, בלי יום ובלי לילה. בכל שעה שדפקו אצלה בדלת - היא תמיד הגישה עזרה". כשחברה לשלוש־עשרה נשות בית הדסה בחברון, מצאה לעצמה הרבנית תפקיד נוסף, שלא גרם לה לשמץ דחייה: "היא עשתה את העבודות הכי קשות והכי מורכבות. היא הייתה הסניטרית, שזה אומר עבודות תברואה. היו לנו רק שירותים כימיים, והיא הייתה זו שניקתה אותם. רק היא הייתה מסוגלת לכך. היא העדיפה לעשות את העבודה הזו, כי מיד אחר כך יכלה להתפנות לטפל בעניינים הציבוריים".

את אותם עניינים ציבוריים, מעידה קצובר, הובילה הרבנית בצורה מושכלת וחכמה יחד עם הרב. "כשהצלחנו, היה לחץ לתפוס עוד ועוד בתים במהירות. היא והרב עמדו על כך שנעשה את הדברים לאט לאט. שקודם נבסס מקום אחד ואחר כך נעבור הלאה. זה היה ממש לימוד". בכלל, היא מציינת, לאורך כל העשייה היה פיה של הרבנית מפיק ציטוטים רלוונטיים מהרב צבי יהודה קוק, הרב חרל"פ ואחרים. "הכול היה מבוסס על לימוד". אפרופו לימוד, אני שואלת את קצובר, שמובילה כיום את תנועת הריבונות והספיקה להקים מאחזים נוספים בגוש עציון, מה הם העקרונות שלקחה איתה מהרבנית לוינגר למעשה ההתיישבות שלה עצמה. "שצריך להתחיל", היא משיבה מיד, "והקדוש ברוך הוא יעזור - אבל אנחנו צריכים להתחיל. הקשבנו לזה מאוד, זו צידה לדרך. זה מוביל אותנו. לקחנו את זה להקמת נצר, שדמה ועוז וגאו"ן. להתחיל, להשתדל, השאר יגיע".

"פתאום גיליתי שאני זקנה"

המסרים שהעבירה הרבנית לדורות הבאים לא היו רק בתחום ההתיישבות, אלא גם בתחום הנוסף שכאמור היה ציר מרכזי בחייה: הבית. "ברמה האישית, מה שאני לוקחת ממנה הוא המסירות לילדים", משתפת זר, "היא ראתה ערך גדול מאוד בלהיות עם הילדים". היא מספרת על מקרה שבו הוקם מרכז חירום בקריית ארבע במלחמת יום הכיפורים, ואמה סירבה לעבוד בו. כשדרשו ממנה הסבר, אמרה: "אני באה רק למקום שאני יכולה לבוא אליו עם הילדים". להפגנות, למשל, היא הגיעה בלי שום מניעה, בנימוק שהפגנה היא אירוע שאליו יכולים הילדים לבוא יחד איתה. "היא לא עשתה קריירה כאידיאל, כי היא רצתה להיות עם הילדים. היא גם חינכה אותנו לזה מאוד חזק, שילדים זה לפני קריירה".

שנות השׂיבה של חייה הביאו עימן אתגרים חדשים. בעלה, הרב לוינגר, לקה באירוע מוחי, ובמשך שמונה שנים הרבנית סעדה אותו באהבה. "היא הייתה מסורה לו באופן טוטאלי", מספרת זר, "החיים שלה סבבו סביבו. אחרי שנפטר, היא אמרה: 'פתאום גיליתי שאני אישה זקנה'. עד אז היא פשוט לא שמה לב לעצמה כי הייתה מרוכזת באבא". בכלל, אומרת זר, אחרי פטירת הרב פתאום מצאה עצמה הרבנית במציאות שהייתה חדשה לה - אין משהו להתמסר אליו.

למרות שמצבה הפיזי לא היה שפיר, דעתה הייתה צלולה ובהירה, ועל כך בירכה כל העת. "תמיד היה לה מה להגיד. כל שיחה איתה הייתה מלאה באידיאולוגיה. היא דיברה הרבה בזמן האחרון על כמה היא שמחה שזכתה לחיות בתקופה הזו ולא בשואה, ולא בימי העליות הראשונות, שהיו קשות מאוד. חזרה שוב ושוב על כך שהיא מודה לה' שהיא חיה בתקופה הזו בחיי עם ישראל. תמיד כששאלו אותה: לא היה לך קשה? היא אמרה: אבל לי היו מים. אולי הם לא זרמו בברז, אבל לחלוצים לא היה גם את זה. היא הייתה מאוד מחוברת להיסטוריה, ראתה את עצמה חלק מזה".

למרות קשיי הגיל, המשיכה הרבנית להעביר שיחות גם בשנותיה האחרונות, ולא עזבה גם את משימת חייה בקידום ההתיישבות היהודית בחברון: את הידע שלה באנגלית גייסה לטובת פעילות עמותת 'הרחיבי' שהקימו בתה וחתנה, הרב עוזי ויראת שרבף, שגאלה בתים בחברון ויישבה בהם משפחות יהודיות - בית השלום, בית המכפלה, בית רחל ובית לאה. היא הייתה מעורבת במעשי הרכישה, בתחום גיוס הכספים ועוד. "היא האמינה בזה מאוד והתמסרה לעניין".

בשנת תשע"ט זכתה הרבנית לוינגר בהוקרה יחידה על פועלה הרב, בקבלת פרס ירושלים להתיישבות בכנס ירושלים של עיתון 'בשבע'. קצובר סבורה שהרבנית הייתה ראויה לעוד הרבה יותר מכך: "חברון הייתה בית גידול להתיישבות. מפה יצאו הרב פליקס ובני קצובר וחנן פורת והרב ולדמן. היו פה עוצמות אדירות. בוגרי ישיבות יצאו מפה להתיישבות. כל המפעל הזה כולו היה של הרב והרבנית. בעצם היה מגיע להם פרס ישראל".

אבל גם בלי הוקרה רשמית של המדינה, במשפחת לוינגר המורחבת על ענפיה לא מודאגים. פרסים אולי לא יונחו על הוויטרינה בסלון, אבל הדרך והעשייה שמשנות את מפת המציאות היהודית בישראל ממשיכים ביתר עוז מכוחם של הסבא והסבתא הדגולים. "אחד הדברים המיוחדים הוא שהנכדים מאוד מחוברים לעשייה של סבא וסבתא. הם אידיאליסטים, מאמינים בדרך הזו. יש נכד אחד שהקים את תנועת ההתיישבות 'נחלה', אחותי וגיסי בתנועת 'הרחיבי' - זה אולי נשמע קלישאתי, אבל ההרגשה היא שנרגיש שהיא איתנו עוד הרבה זמן".

אם מאימהות האומה

תיאור מרגש של מפגש ייחודי עם הרבנית בחודש האחרון לחייה, מלמד כי דמותה הצנועה והענקית הקרינה בעוצמה את הערכים שהגשימה בחייה, גם על כאלה שגדלו הרחק מגזרת יהודה ושומרון ולא חונכו על ברכי ההתיישבות והחלוציות. בערב ראש חודש אלול הגיעה הרבנית ימימה מזרחי לחברון כדי לראיין את הרבנית לוינגר למרכז 'אשירה'. בריאיון המיוחד גוללה הרבנית את כל סיפור חייה, מילדות ועד זקנה, בכעין נבואה של העברת המורשת לדורות הבאים רגע לפני פרידתה מהעולם.

אחרי פטירתה, במוצאי יום הכיפורים, היטיבה לתאר הרבנית ימימה מזרחי את רגשותיה מאותו מפגש: "אצולה. זו המילה הראשונה שעלתה לי בראש כשנכנסנו, צוות 'אשירה' עם כל ציוד הצילום, לדירתה הצנועה של הרבנית לוינגר. 'לא ידעתי שמצלמים', היא אמרה בנשיות מבוישת שהפתיעה אותי, וישבה לספר. היא מדברת, ואני לא יכולה שלא לראות לנגד עיניי את תיאוריה החיים: הסביבה האנטישמית שבה גדלה, אביה שהתעקש לנהוג ולהיראות כיהודי, התקיפות וההחלטיות של נערה צעירה שמחליטה שהיא עולה ארצה ויהי מה, כדי ללמוד להיות אחות. ובכל משפט היא תשזור בעיניים נוצצות את אהבת ארץ ישראל, הנתינה ללא תנאי עבור ארץ ישראל.

"ואני, שם בחברון, פתאום ראיתי בפינה את ארץ ישראל הישנה, את ארץ ישראל האהובה, והיפהפייה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת, ודמעות עלו לי בגרון, בהיאחזות הרבנית לוינגר בחברון.

"עורו ישני חברון, עורו!! היום באה אליכם עוד אם מאימהות האומה. חבקו אותה, רגבי האדמה שכל כך אהבה. והבוקר הזה, כשישאלו מלאכי מעלה: 'האיר עד שבחברון?' יענו להם אבות ואימהות: האיר. האיר אורה של הרבנית לוינגר, אפשר לשוב ולהקריב תמיד של בוקר, התמיד הזה שלא חדלה מלחכות לו".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com