"גם בתסריטים הכי קשים לא חלמנו על דבר כזה"

26 שנים של שירות בפיקוד העורף לא יכלו להכין את אל"מ אריאל בליץ, מפקד מחוז מרכז של פיקוד העורף, למגפה מתמשכת כמו הקורונה

אסף משניות , י"ג בתשרי תשפ"א

"התרחיש של איטליה נמצא כל הזמן לנגד עיניי". אל"מ אריאל בליץ
"התרחיש של איטליה נמצא כל הזמן לנגד עיניי". אל"מ אריאל בליץ
צילום: דו"צ

לרוב, תקופת החגים מלווה בחגיגיות יתרה, הן באווירה הציבורית והן בכתבות בתקשורת. אך השנה הזו אינה רגילה בשום צורה. סגר שני שמלווה את ישראל מתחילת חגי תשרי כאן כדי להישאר זמן רב, וראש הממשלה נתניהו אף התריע כי הסגר עשוי להימשך שבועות ארוכים.

כלל המערכות במדינה מגויסות להתמודדות עם הקורונה, ואחד הגופים שקיבלו את ההובלה בחודשים האחרונים הוא פיקוד העורף. אל"מ אריאל בליץ, בן 44, תושב גני תקווה, הוא מפקד מחוז מרכז של הפיקוד. מבחינת היקפי אחריות על אוכלוסייה, זהו המחוז הגדול ביותר, עם לא פחות מ־2.5 מיליון אזרחים ב־37 רשויות שונות.

בין שורה ארוכה של דיונים והערכות מצב, שהתחילו בשעות המקודמות של הבוקר ונמשכו עד השעות הקטנות של הלילה, התיישבנו לריאיון חג מיוחד עם מי שכבר למעלה מחצי שנה נלחם במגפה יום יום, שעה שעה.

שיחתנו נערכת בתקופה קשה בהתמודדות עם הקורונה. מספר המתים בעולם חצה את רף המיליון, ישראל עברה באופן רשמי להתמקם בצמרת המדינות מבחינת רמת תחלואה ותמותה בעת הזאת, כשהמספרים מלמדים ש־50 אחוזים מסך המאומתים בישראל נדבקו החודש בנגיף. בתוך כל זה, מגיע הסגר הכבד, שהוחמר מיד לאחר יום כיפור. סגר שלפיקוד העורף יש תפקיד קריטי בהצלחתו.

"אנחנו עובדים מסביב לשעון כדי לנצח את המלחמה הזאת", אומר בליץ בפתח השיחה, רגע לפני שהוא מקבל שיחה נוספת לטלפון האדום שלו. האמירה שלו אינה הגזמה כלל. בערב יום הכיפורים הוא עבד בבני ברק עד לשעה שתיים וחצי בצהריים כדי לסגור את כל הפרטים האחרונים של הסגר לפני כניסת הצום. את יום שלישי השבוע, שבו שוחחנו, הוא פתח בעיר בשבע בבוקר. המחוז שעליו הוא מפקד אינו רק הגדול ביותר, אלא גם המורכב ביותר.

מצד אחד בני ברק, ומהצד השני כל ערי המשולש. תל אביב משתייכת אליו, וכך גם נתניה. "רק לשם הבנת ההיקף שאנחנו מתמודדים איתו במחוז מרכז - לפני השיחה שלנו דיברתי עם מפקד מחוז צפון בפיקוד, הוא אמר לי שמספר הנדבקים היומי בבני ברק הוא מספר הנדבקים בכל המחוז שלו".

אתה יושב בבני ברק ימים ארוכים, עובר לסיורים ארוכים בטייבה - האמנת שיבוא יום שתתקבל בכזאת ברכה במגזרים שלפני הקורונה לא היה להם קשר קרוב לצה"ל?

"אני רוצה לשבור כאן סטיגמה נפוצה: הפעילות שלנו ברשויות החרדיות והערביות לא נולדה בן לילה. עמדנו איתם בקשר כל הזמן, כמו עם כל רשות אחרת. כבר שנים יש לנו מִפקדות בכל רשות מקומית, עם קצינים שנמצאים בהן באופן קבוע. אנחנו מכשירים ומאמנים את כל הרשויות והגורמים הרלוונטיים לתרחישי חירום, מבצעים ביקורות והרצת תרחישי מלחמה. כשהגיעה הקורונה לא הייתי צריך להציג את עצמי בפני אברהם רובינשטיין, ראש עיריית בני ברק, או בפני שועאע מנצור, ראש עיריית טייבה. הכרתי אותם טוב מאוד, והם הכירו אותי טוב מאוד.

''בכלל, אנחנו מאוד מוכרים בכל הרשויות המקומיות. אחד הלקחים המרכזיים שלמדנו ממלחמת לבנון השנייה הוא הצורך לחיות בתוך הרשויות המקומיות ולייצר תשתית נרחבת של פעילות משותפת כל הזמן. המשמעות היא שיצרנו מעטפת שלמה שכוללת, מלבד פיקוד העורף, את משטרת ישראל, מד"א, ארגוני התנדבות אזרחיים והרשויות המקומיות, ויחד אנחנו מתמודדים עם אירועי משבר כאלה. לאירוע כמו הקורונה אתה לא מגיע מנקודת מוצא אפס, והתשתית שיצרת מאפשרת התאמות לאירוע שמולו אתה מתמודד".

כשאתה אומר שיש תשתית להתמודדות, כולל לקורונה, מה זה אומר? הייתה לכם תוכנית פעולה להתמודדות עם מגפה?

"הייתה לנו תוכנית פעולה סדורה להתמודדות עם הקורונה, או עם כל מגפה אחרת, אבל מהר מאוד הבנו שהיא לא רלוונטית בכלל. הכנו תרחישים לפנדמיה, אבל גם בתרחישים הכי קשים לא חלמנו שנתמודד עם משהו כמו הקורונה. זה אירוע בסדר גודל אחר לגמרי, עם תנאים אחרים לגמרי. לא משהו שאי פעם התמודדנו איתו. בתרחישים התפקיד שלנו היה סיוע מאסיבי במתן חיסונים וחלוקת תרופות. ואז אתה מגלה שכל מה שהתכוננת אליו לא קיים כאן. אין כרגע תרופה או חיסון לקורונה. היינו צריכים לשנות מסלול ולהתחיל להתכונן מההתחלה".

לנצח את השחיקה

בליץ יכול להעיד היטב על שלל ההתמודדויות של פיקוד העורף לאורך השנים, למעשה, מדובר בחייל הוותיק ביותר כיום בפיקוד, שהעביר בו את 26 השנים האחרונות, מאז גיוסו. הוא הגיע לפיקוד העורף בשנת 94', שנתיים אחרי שהוקם, וליווה אותו בשורה ארוכה מאוד של תפקידים. "אפילו את אשתי הכרתי בפיקוד העורף", הוא אומר בחיוך. במהלך השנים הוא השתתף במשלחות סיוע לכל רחבי העולם אחרי רעידות אדמה, מלחמות, פיגועים ושורה של אסונות.

ועדיין, כששואלים אותו האם מגפת הקורונה היא האתגר הגדול ביותר שהפיקוד התמודד איתו, הוא לא מהסס. "ללא כל ספק. הקורונה שונה מאוד ממה שהתמודדנו איתו עד היום. אני הייתי בכל המערכות שבהן העורף היה מעורב, למעט מלחמת המפרץ, ולמרות שהן היו מאתגרות מאוד, הפעם זה אחרת. בכל המערכות, ואפילו באסונות ברחבי העולם שאנחנו הולכים לסייע בהם, מדובר באירוע קצר, בין שבוע לחודש וחצי. הפעם זה פשוט הרבה יותר ארוך. אנחנו מדברים על אירוע שכבר נמשך על פני שבעה חודשים, והולך להישאר איתנו עוד חודשים ארוכים, ואולי אפילו עוד שנה".

למה העובדה שמדובר באירוע ארוך הופכת את ההתמודדות להרבה יותר מורכבת?

"השחיקה גדולה מאוד. גם של הכוחות שלנו, אבל גם של המדינה והציבור. אצלי נמצאים חיילי מילואים כבר יותר מ־180 יום. ולא מדובר באחד או שניים, אלא מאות חיילי מילואים שעזבו הכול - משפחה, עבודה, ומשקיעים את כל הכוחות שלהם בלהציל את החיים של אזרחי ישראל. היינו צריכים אישור מיוחד של שר הביטחון בשביל זה, כי החוק מגביל את ימי המילואים של אזרח ל־180 יום בשנה, ואתה רואה את העייפות על החיילים, אבל יחד עם זה - הברק לא נעלם. ההבנה שאנחנו נמצאים באירוע גדול כל כך גורמת לכולם לתת את האקסטרות שיש להם".

כמה זמן החיילים שלך יוכלו להמשיך בקצב הזה?

"כמה שרק צריך".

כמו שבליץ הזכיר, השחיקה בהתמודדות מול הנגיף אינה נעצרת בקרב חיילי צה"ל, אלא נמשכת לציבור. על פי דיווחי המשטרה ומרכזי התחבורה, בסגר הנוכחי הציבור הישראלי הרבה פחות ממושמע. ישנן הרבה יותר הפרות, אנשים רבים מחפשים דרכים לעבור מעיר לעיר, ומעל הכול - ההפגנות ההמוניות בבלפור מצד אחד והתפילות ההמוניות בחסידויות השונות מהצד השני. כל מגזר בישראל חש מקופח אל מול שאר המגזרים, והתוצאה היא הפרות הולכות וגוברות של הוראות הסגר.

בליץ עצמו נזהר שלא לגעת בפוליטיקה. "אני קצין בצה"ל, ולכן מטבע הדברים אני לא יכול ולא רוצה להיכנס לסוגיות הפוליטיות שמלוות אותנו. אני כן יכול לומר לך שמה שאנחנו נלחמים עליו כל יום הוא שלא נאבד את מה שמייחד את עם ישראל, שהוא הסולידריות וההתלכדות החברתית והלאומית שלנו באירועים מהסוג הזה. אנחנו חברה שיש בה המון סיוע לזולת והמון ערבות הדדית, וחובתנו להילחם על זה".

אתה מדבר על הסולידריות החברתית, אבל בפועל כולנו רואים את התמונות מהשטח. הסולידריות שאתה מדבר עליה לא קיימת היום.

"תראה, הקורונה חדשה לא רק לצבא, אלא גם לחברה הישראלית. כשיש לנו אויב חיצוני, כמו חמאס או חיזבאללה, מאוד קל לנו להתאגד סביבו. כאן זה הרבה יותר בעייתי, כי האויב הוא בתוכנו. זאת לא מדינת אויב שמדביקה אותנו בנגיף, אלא המשפחות שלנו, השכנים שלנו וחברים שלנו. חייבים לזכור שבגלל שזו מערכה מאוד ארוכה, יש גם אתגר כלכלי קשה, אתגר חברתי קשה וכמובן אתגר בריאותי קשה. זאת מציאות מורכבת מאוד עבור כל חברה, והחברה הישראלית לא שונה מכך. כולנו, כחברה וכרשויות, התעייפנו".

באותה סירה

את הדברים שאומר בליץ נדיר לשמוע בראיונות עם קצינים בכירים. מעט מאוד פעמים נשמע את בכירי הצבא מדברים על החברה הישראלית בצורה כנה כזו. אלא שזאת לא תקופה רגילה, והיום יותר מתמיד פיקוד העורף נמצא עמוק בתוך החברה הישראלית. ראשי המחוזות בפיקוד רואים את המחלוקות הציבוריות סביב הקורונה, ומבינים שהעימות הזה רק מקשה על החברה להתגבר על הנגיף.

"אנחנו צריכים להבין משהו מאוד חשוב: ממש לא יעזור לנו לחלק את עצמנו לאוכלוסיות שונות. בסוף כולנו חיים יחד, נפגשים יחד, עובדים יחד ועושים קניות יחד. לכן גם ההתמודדות שלנו צריכה להיות יחד. להבין שלכל אחד יש האחריות שלו, ולא לזרוק את האשמה על מישהו אחר. בסוף הנגיף עובר מאחד לשני, אין לו דרך אחרת לעבור, והוא לא מבדיל בין אוכלוסיות או אידיאולוגיות".

זאת הבנה שאתה רואה שמחלחלת לציבור יותר ויותר?

"זה מעט מורכב. אני כן יכול לומר לך שאנחנו רואים בזמן האחרון עלייה בהקפדה ובהקשבה לנהלים. אנשים מבינים את האחריות שמצופה מהם. בסוף, רוב הציבור הוא אחראי וממושמע. תמיד יש קצוות בשוליים שלא מקשיבים, אבל הרוב מקשיב. אם כולנו נקשיב, נצליח להתגבר על הקורונה. אין לי ספק בכך".

הנתונים של השבועות האחרונים מדירים שינה מעיניו של בליץ. הוא רואה אותם לפני כל אחד אחר, ומבין את המשמעות של אלפי חולים חדשים ביום. מבחינתו, רק ברגע שהציבור יבין את חומרת המצב נוכל להתקדם הלאה ולהפחית את המגפה. "בכנות, אלה מספרים מבהילים. בכל פעם שאני רואה אותם אני מתקשה מחדש לתפוס את זה. נכון, אנחנו כבר יודעים שמדובר בווירוס מאוד חמקמק ומאוד מדבק, אבל עדיין, בכל פעם שאתה רואה את המספרים אתה נבהל".

מה החשש הכי גדול שלך?

"שנגיע להיות איטליה. אלה מספרים שראינו באיטליה ובספרד, וכולנו יודעים איך זה נגמר שם. התמונות האלה של מתים בכל מקום הן תסריט האימה שלי, ואני יודע שאנחנו יכולים להגיע לשם. זה לא עניין של הגזמות. בכלל לא. זאת המציאות שאנחנו צועדים אליה, ואם לא נדע לעצור את שרשראות ההדבקה אנחנו גם נגיע לשם".

במספרים האלה, האם זה בכלל אפשרי לחזור לשלוט על המגפה?

"אין לנו ברירה אחרת. מה יעזור לנו להתייאש? אנחנו חייבים לעשות הכול כדי להפחית את התחלואה. אני שמח לומר שאני רואה הנהגה מקומית סופר־אחראית שמקבלת את ההחלטות הנכונות מבלי לחשוש מה הרחוב יגיד. הם לא מקבלים את ההחלטות הפופוליסטיות והקלות, אלא נוקטים צעדים קשים אבל הכרחיים. רק ככה נוכל להצליח. אני חייב לציין שזאת גם נקודת האור שלי. אני מסתכל על מדינות שחטפו את הקורונה בצורה מאוד קשה ואכזרית ורואה שבעזרת צעדים קשים, הן הצליחו להשתלט על המגפה. אני בטוח שאנחנו נצליח גם כן".

הלקחים הופקו

למרות זהירותו המרובה, קשה שלא לראות בדברים של בליץ ביקורת על ממשלת ישראל וההחלטות שהיא מקבלת. ההשוואה בין ההנהגה המקומית כפי שהיא מצטיירת בדבריו לבין תהליכי קבלת ההחלטות בממשלה, בקבינט הקורונה ובשלל הוועדות כפי שכל הציבור נחשף אליהן מדי יום - מתבקשת מדי. בליץ, כמובן, לא עשה את השוואה הזאת, ואף קצין בכיר לא יגיד בפומבי, אבל הביקורת בתוך צה"ל על הממשלה לא מאוד מוסתרת. בולטת העובדה שממשלת ישראל התעכבה מאוד בהפעלת הצבא, ובזבזה זמן יקר. בליץ, מצדו, מסתפק בלומר שהדרך לנצח המגפה היא "נקיטת צעדים קשים ואמיצים, וציות מלא של הציבור".

כדי להבין עד כמה המדינה בזבזה זמן בהפעלת הצבא, צריך פשוט להכיר את כל הפרויקטים שפיקוד העורף מריץ בימים אלה כדי להתמודד עם הקורונה. זה מתחיל בפרויקט בשם 'אנשי חיל', שנועד לסייע למשפחות של חולים שאינן נדרשות או אינן זכאיות לצאת למלונית, ממשיך דרך 23 מלוניות קורונה, כולל ישיבות שיהפכו בימי בין הזמנים למלוניות עבור התלמידים החולים, עובר במערכי הסברה נרחבים, ומגיע לגולת הכותרת, שהיא סיוע נרחב הן למערך הבדיקות ובמיוחד למערך החקירות האפידמיולוגיות, עם התוספת החדשה של יחידת 'אלה' שמוקמת בימים אלה.

"כל המערכים האלה הכרחיים לשם התמודדות עם הנגיף. אם לא היינו הופכים את הישיבות שיש בהן הרבה מאוד חולים למלוניות, הם היו יוצאים עכשיו לבתים ויוצרים הדבקה המונית. אם לא היינו מקימים את מערך 'אנשי חיל', לאלפי מבודדים לא היה מה לאכול או איך להעסיק את הילדים. על החשיבות של הבדיקות והחקירות אני לא צריך לדבר, וכמובן גם על ההסברה", אומר בליץ.

כל הדברים האלה עולים הרבה מאוד כסף. נתקלתם עד עכשיו בבעיות של כספים וכוח אדם בפעילות?

"אני מוכרח להגיד לך שאין דבר אחד שביקשנו ולא קיבלנו. בין אם זה כסף ובין אם זה כוח אדם. אגב, לגבי כוח האדם, לא רק שלא חסרים לי אנשים - חיילי מילואים אחרים מאוכזבים שלא קראנו להם".

משהו השתנה בפעילות שלכם במהלך החודשים האחרונים? נעשתה הסקת מסקנות?

"הרבה מאוד. אני אישית רואה שינוי גדול. חלק מהמשימות שהתנפצנו עליהן בגל הראשון, מותאמות אחרת היום. קח למשל את האוכלוסייה בסיכון או את הסיוע של משרד הפנים ומשרד הרווחה לקראת היערכות לחגים. למדנו הרבה, ובעיניי ניכר שלגל השני המדינה הגיעה יותר ערוכה".

חשוב לומר כי בשורה ארוכה מאוד של תחומים דווקא לא נעשתה היערכות מוצלחת במיוחד. הבולטים הם כמובן מערך הבדיקות, מערך החקירות האפידמיולוגיות ומערך הבידודים. אך זה לא נגמר שם. ההיערכות לחגי תשרי הייתה כושלת בצורה קשה. מערכת החינוך והמאבק של השר גלנט לפתוח אותה גבו מחיר יקר מאוד הן בהדבקה והן במתים. היעדר התוכניות של משרד האוצר לסיוע כלכלי הובילו עסקים לקריסה נרחבת.

כמובן שרוב התחומים אינם קשורים לצה"ל ולחלקו במאבק בקורונה, אך גם צה"ל לא נשאר חף מביקורת, במיוחד על הקמה איטית של מערך החקירות האפידמיולוגיות. בליץ דוחה את הטענות. "זה לא נכון לומר שהמערך לא מוקם מהר. אנחנו מקימים אותו הרבה יותר מהר ממה שחשבו או דרשו מאיתנו. היעד המקורי היה להיערך לתחלואת החורף.

''לאף אחד לא הייתה ציפייה שנהיה מוכנים באמצע ספטמבר. ויחידת 'אלה' אמורה להרחיב את מערך החקירות בצורה משמעותית בכך שיש 600 חיילים שכל עיסוקם וכל הכשרתם תהיה לחקירות אפידמיולוגיות. זה לא יהיה כוח אדם מתחלף, אלא כזה שיעבוד על הנושא כמה זמן שנצטרך. זה נוסף על ההכשרות שאנחנו עושים לחוקרים אזרחיים מטעם הרשויות".

ולמרות ההווה הלא מאוד מזהיר, בליץ דווקא מוצא תקווה כשהוא מתבונן לעתיד. "אני רואה את ההתגייסות וההתנדבות הגדולה של כל חלקי העם ומבין שיש לנו הכוח לעשות את זה. מה שאנחנו עוברים בחודשים האחרונים הם תהליכים שהיו אמורים להימשך הרבה יותר זמן. אני לא יודע מה יהיה ביום שאחרי הקורונה, אבל אני אופטימי".