
אברהם אבינו
בזכותו של רבנו אברהם
סיפר ר' שמואל לוי ממושב ישרש שבשפלה:
בהיותי צעיר, גויסנו לשרת במילואים במלחמת סיני. במהלך המלחמה נפצעתי בברכי מקפיצה מהירה מנגמ"ש, עת התקיפונו מיגים מצריים. בשל גילי הצעיר וגופי החסון התגברתי, ברוך ה', על הפציעה, אך בחלוף השנים נוכחתי לדעת כי השפעתה הייתה חמורה משחשבתי. חלפו שנים, ואני זקנתי ושבתי, ומצב רגלי הלך והחמיר. מצבה של עצם ברך ימין שלי היה בכי רע, הייתי מוגבל בהליכתי, ומשהופניתי לאורתופד, הלה המליץ על ניתוח מסובך בעצם הברך. סירבתי לכך, ונשאתי את כאבי עימי. וכך התנהלתי כמה שנים - כשאני מוגבל בהליכתי ומסוגל ללכת רק למרחק קצר ביותר, והטיפוס במדרגות הוא איטי וממושך ומסב לי כאבים עזים.
כמו כל עם ישראל, במוצאי החג הראשון של סוכות שנת תשס"ח, נתבשרנו בבשורה המרה על סילוקו של צדיק, הוא הגאון רבנו אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, ונפשי דאבה מאוד. לא הכרתי את רבנו אישית, רק פעם אחת ראיתיו פנים אל פנים, כששמעתי ממנו שיחה בכינוס מסוים, ומאז השאיר עליי את רושמו כרב צדיק וקדוש. אמרתי לבני ביתי כי מתכונן אני לעלות לירושלים להלוויית הצדיק.
ביום שישי ט"ז בתשרי גררתי את רגלי הכואבת ועליתי לאוטובוס הנוסע ירושלימה להשתתף בלוויית הצדיק. כשהחל מסע הלוויה לצאת מבית המדרש שבשכונת קריית משה לכיוון הר הזיתים, חשבתי שאכבד את הרב הצדיק בהליכתי האיטית אחר מיטתו עד לבנייני האומה, ושם אעלה על האוטובוס לכיוון יישוב מגוריי.
התחלתי לפסוע אחר המיטה, והנה אני הולך כאחד האדם, בלי צליעה ובלי כאבים! את רגלי, שהסבה לי בדרך כלל כאבים עזים, לא חשתי כלל, וכשהגעתי לבנייני האומה אמרתי לעצמי: אם כך, אמשיך עוד קצת, עד רחוב יפו. המשכתי, והנה אני מגיע לרחוב יפו כאשר איני חש בשום כאב. אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, מה עם הרגל?! איך זה שעכשיו, בהליכה מאומצת כזו, אינה כואבת? החלטתי: עוד קצת, רק עד שכונת גאולה... הלכתי, וזה נמשך ונמשך... ואני רואה שהגענו לשער יפו, ומשם סביב העיר העתיקה, עד להר הזיתים, ורגלי כמו מעולם לא כאבה.
באותו רגע ידעתי - זכות הצדיק עמדה לי לרפא את צליעתי! בלי שום ספק, היה כאן נס גלוי. חזרתי הביתה, ולתדהמת בני ביתי, אני עולה את המדרגות בריצה. ומאז, ברוך ה', ברוך הוא וברוך שמו, אני רץ והולך בהליכה מהירה כנער בן שש־עשרה, מטפס במדרגות בקלילות, והכאבים הלכו, חלפו ואינם. זכותו תגן עלינו אמן.
סופר על ידי הרב יצחק דדון
*****
יצחק אבינו
פחד יצחק
לאחר שאיציק בן שושן עבר במשאיתו את ביתר עילית, עצר וירד לרגע. והנה עצרה לידו מכונית סגולה וירד ממנה איש ששאל במבטא ערבי: "מה אתה עושה פה? אתה לא רואה שמסוכן?..."
איציק חזר למשאיתו, ואז התקרב הערבי ועימו הופיעו שני בריונים שתפסוהו. הוא התנגד, ואחד מהם שלף סכין ודקרו בראשו. איציק המדמם חשב שמדובר בשודדים, ואמר: "קחו את המשאית ואת הכסף, ותשאירו אותי...". הם דחפוהו לרכבם, ודרשו את הקוד למשאית. לאחר שרוקנו את כיסיו והחלו לנסוע עימו, הבין שלא מדובר בשוד בלבד, אלא בחטיפה.
השניים אחזוהו בחוזקה, וסגרו את עיניו ופיו. כשהגיעו לכפר פלשתיני, אמר אחד מלופתיו:
"תזרקו אותו פה ותנו לשבאב לחסל אותו!"
איציק נחרד, קרא "שמע ישראל" והתרכז ב"אחד" עד שחש כי הוא נמצא בעולם העליון.
הנהג אמר: "אם תזרקו אותו פה, יתפסו אותנו ואת המשאית".
הם ערכו סיבוב ניצחון בכפר. כיפתו הסגירה את יהדותו. כעת התחנן: "רק אל תזרקו אותי כאן!"
כאשר יצאו מהכפר, אמר איציק: "לקחתם את המשאית ואת הארנק? אין בעיה... אבל תחזירו את התפילין שבמשאית, ואלוקים יגמול לכם!..."
מנהיג החוטפים התקשר לחברם שנהג במשאית, ואמר: "ג'מאל, תביא ליהודי את הקופסאות השחורות שהיהודים שמים על הראש! תגיע בעוד רבע שעה עם המשאית לאל־חאדר!"
הרכב נעצר במקום כלשהו, ואיציק הריח ריח שריפה, כנראה ממזבלה.
המנהיג התקשר שוב לנהג המשאית: "איפה אתה, ג'מאל? רק בעוד עשר דקות תגיע? אתה לא זז!"
הוא החל לקלל, ואיציק חש שהחבל סביבו מתהדק. המנהיג אמר: "בואו נשחט אותו ונזרוק אותו לאש! ככה לא יהיו ראיות".
איציק החל להתפלל: "ה', אני מקבל את הדין באהבה, רק תשמור על הילדים שלי..."
הוא קרא שוב קריאת שמע וכיוון ב"בכל נפשך" - "אפילו נוטל את נפשך".
אחד החוטפים חבש כפפות שחורות, והחל ללטף את צווארו של איציק, כאילו מכינו לשחיטה. הסכין התקרבה... איציק כבר לא פחד, רק הצטער על כך שאשתו וילדיו יישארו לבדם.
לפתע צלצל הטלפון.
"נו?! מתי תגיע, ג'מאל? עוד שתי דקות?"
האוחז בסכין נראה כמתלבט, ולבסוף הניחה על ברכיו. הם המשיכו לנסוע והגיעו לאל־חאדר. המנהיג צעק אל איציק: "רד פה ותעלה על הגבעה. אם תסתכל אחורה, תחטוף כדור בראש!"
איציק התשוש רץ והתפלל בשארית כוחותיו: "תן לי לעבור את זה!..."
בראש הגבעה ראה חייל יהודי שכיוון לעברו את רובהו וקרא: "עצור, או שאני יורה!"
איציק צעק: "אני יהודי!"
הוא הגיע לעמדה מתנשם ומתנשף, והתמוטט על הקרקע באפיסת כוחות, אבל חי וקיים.
*****
יעקב אבינו
איש תם יושב צריפים
האדמו"ר מטאלנא סיפר סיפור ששמע מבעל תשובה:
סבי התגורר בארה"ב והיה רחוק מתורה ומצוות, אך מפאת שורשיו היהודיים, קיים מצווה אחת בדבקות: במשך שבוע בשנה יצא אל הצריף שבחצר ביתו והסתגר שם יומם וליל.
לפני פטירתו השאיר צוואה לבניו ונכדיו, וכתב שמי שימשיך את מורשתו ויקיים את המצווה להסתגר שבוע בצריף - יירש את נכסיו. הבנים והנכדים חשבו שדעתו השתבשה, ולפי ידיעתם לא היו לו עוד נכסים מלבד דירתו העלובה, כך שאף צאצא לא הסכים לשאת בעול המנהג ההזוי.
לאחר זמן מה הרהרתי: לסבא היה חשוב מאוד שיישמר המנהג, עד שנידב לכך את כל ירושתו. לכן אני מסכים להסתגר בצריף שבעה ימים. לאחר חתימת הסכם אצל עורך דינו של סבי, קיבלתי לידיי מסמכים המעידים שכל נכסיו עוברים לרשותי. כשבדקתי את תוכן הירושה, נדהמתי לגלות כי מלבד דירת המגורים, היו לסבא עוד נכסים רבים, כולל חשבונות בנק מלאים כסף. בן רגע התעשרתי בעושר רב! לא סיפרתי לבני משפחתי על עושרי, כדי לא לעורר בליבם קנאה.
בהגיע היום לקיים את הצוואה, נכנסתי אל הצריף והסתגרתי בו שבוע. כלל לא הבנתי מה טעם יש במנהג המשונה הזה, מלבד הממון הרב שירשתי. כשיצאתי מן ההסגר החלטתי שכנראה לא לחינם נהג כך סבא. יש למנהג זה מקור יהודי, והחלטתי לבררו.
פגשתי רב וסיפרתי לו על מנהגו של סבא. שאלתיו האם הוא מבין לפשר מנהגו. הרב הבין שמדובר בקיום מצוות סוכה, והחל לתחקרני: ממה עשוי הצריף? כמה דפנות יש לו? במה הוא מסוכך? הצעתי לו שיבוא עימי אל הצריף, והרב נוכח שהוא עשוי מפח ופלסטיק ואינו מסוכך בדבר הכשר לסכך.
הרב נדהם: יהודי כה רחוק ממצוות מסר את נפשו לקיים מצווה אחת, שאותה לא קיים כלל כהלכתה... הרב החל להסביר לי מהי מצוות סוכה. סיפר על יציאת מצרים, על ענני הכבוד, על מתן תורה, על המצוות שאנו מקיימים עד היום, ועל המצווה המיוחדת שקיים סבא במסירות, אך לא ממש כמו שצריך.
שתיתי בצמא את דבריו, והתעניינתי בשאר מצוות היהודים. הרב הציע לי להצטרף לשיעורי התורה שהוא מוסר, וכך התחלתי להתקרב אל היהדות, ולבסוף חזרתי בתשובה והקמתי משפחה לתפארת.
בזכות מסירות הנפש למצוות סוכה והרצון העז לקיימה במסירות נפש - חזרתי בתשובה שלמה.
(על פי אתר 'דרשו')
*****
יוסף הצדיק
הרב יוסף הצדיק
הבחור שניאור־שלמה ליבמן היה הרוח החיה בישיבת 'עוד יוסף חי' בציון יוסף הצדיק בשכם. הייתה לו קדושה טבעית סוחפת. כשנכנס לציון בבוקר קרא "יוסף! יוסף!", וקריאתו הדהדה עד לכפר בלטה.
שלמה נקשר במיוחד להראל עז בן־נון שהקים חווה חקלאית ביצהר, והם למדו בחברותא בספר 'שמירת שבת כהלכתה'.
לילה אחד, בי"ג במנחם אב, לאחר שחזר מהציון, הלך שלמה להראל כדי שילמדו יחדיו. הראל אמר שעליו לנסוע בפטרול השמירה של היישוב. שלמה הציע שיצטרף אליו וילמד עימו. השניים נעו בדרך ההררית שהתעקלה. הרכב פנה ימינה, ולפתע נורו לעברם צרורות. החלונות והדלתות נוקבו בקליעים רבים.
השניים עלו בסערה השמיימה.
הם נקברו ביצהר זה לצד זה, לכאבם הרב של אנשי היישוב. בסיום השבעה, בהסעה הראשונה של הבוקר, הגיע הרב מנחם ליבמן, אביו של שלמה הי"ד, לציונו של יוסף, וזעק: "יוסף הצדיק!". כולם כיסו את ראשיהם בטליתות ובכו.
אחד החברים שלמד עם שלמה, נתן כהן, הרגיש מועקה גדולה בעקבות הפיגוע. הוא חש טרוניה מוזרה כלפי שלמה: מי הרשה לך ללכת מאיתנו ככה?! קפידתו התעצמה, למרות שלא היה בה שום היגיון. ב'שלושים' הגיע לקברו של שלמה ואמר: "הנה, באתי לבקר אותך. אולי תבוא גם אתה לבקר?..."
באותו לילה נגלה אליו שלמה בחלום, כשהוא נראה כועס, ושידר לנתן: "למה הורדת אותי?!"
היה לשלמה שיער מעט פרוע. נתן גער בו: "איך אתה נראה?! למה אתה לא מסתפר?!"
הוא ראה ששלמה לומד מסכת ברכות דף ט"ו. לאחר מכן שאל: "איפה אתה נמצא כעת?"
"מה השאלה?!", תמה שלמה, "כל מי שנמצא בקבר יוסף, מגיע ליוסף הצדיק!..."
נתן קם בבוקר רגוע והפסיק לחוש את הקפידה המוזרה על שלמה.
בתום אחד־עשר חודשים לרצח, בליל שישי, שוב חלם על שלמה.
הפעם שלמה הופיע לפניו ברצון כשהוא מחייך. הוא היה עטור בשני זוגות תפילין ושאל את נתן: "הרב שואל למה אתם לא לומדים את כתבי האריז"ל עם מתמטיקה ופיזיקה".
נתן ידע בחלום שכוונתו של שלמה באומרו "הרב" ליוסף הצדיק. למרות שלא היה בקיא בכתבי האריז"ל, אמר לו: "לא כתוב כך בכתבי האריז"ל!"
שלמה ענה: "כן כתוב, והרב אומר שכך צריך ללמוד!"
לאחר מכן שאל שלמה: "איפה נמצא כעת בית המדרש?"
נתן חש ששלמה שייך לגמרי לעולמות קדושה נשגבים, וגם ביורדו לעולם הזה הוא מחפש להתחבר לקדושה שנמצאת בו.
הוא הצביע ואמר לו: "שם!"
שלמה הלך באותו כיוון עד שנעלם...
*****
משה רבנו
הרב משה בשדה הקרב
במהלך מלחמת לבנון השנייה נכנסו תריסר חיילי יחידת נ"ט לכפר אבו טוויל, וארבו לחיילי חיזבאללה. לפני חצות נפתחה עליהם אש וארבעה מהם נהרגו. ניתנה פקודה לסגת לשטח ישראל. כשחזרו, הבחינו כי על הגבעה נותר חייל הרוג שלא חולץ וכן ציוד צבאי רגיש.
הוחלט להיכנס בלילה לחלצם. החזרה לגבעה, כשהאויב יודע שעומד להגיע כוח חילוץ, עוררה פחד מוות. חיילי הכוח נשאלו אם הם מוכנים להיכנס פנימה. המפקד, הרב משה קינן, רס"ן במילואים ומרצה ליהדות, אמר שהוא רואה בכך מצווה גדולה, מפני שאם אנשי נסראללה יחטפו את גופת החייל ואת הנשק המופקר ויציגום ברשת 'אל־מנאר', הדבר יאותת לארצות ערב שמשתלם להתגרות בנו.
כוח החילוץ התארגן לכניסה לילית. לפני הפעולה אמר הרב משה לאנשיו:
"דעו שאנחנו נלחמים נגד עמלק. חז"ל אמרו על עמלק שקפץ לאמבטיה רותחת, כמו דבורה שמוכנה למות ובלבד שתעקוץ. כך אנשי החיזבאללה. אני מבקש מכם: תיכנסו מתוך תחושה שה' יעזור לנו. כשמשה רבנו נלחם בעמלק, הוא לא הסתתר, אלא ניצב על גבעה באמצע שדה הקרב. שם הרים את ידיו, ואז ידעו הלוחמים שעליהם לשעבד את ליבם לאביהם שבשמיים, וכך ניצחו. גם היום נעשה זאת בעזרת ה'!"
חיילים רבים הצטרפו לתפילתו. יחידת החילוץ ביקשה מיחידת 'עוקץ' כלב גישוש שיסייע להם באיתור הגופה, אבל נדחו בטענה שנביחה אחת עלולה להסגירם.
הרב משה החל לצעוד ולחש: "תראה להם שיש לך אהובים בעולמך! תעזור לי לקדש שם שמיים!". בצעדו הראשון על אדמת לבנון, כמעט דרך על חתול קטן אפור. החתול נצמד לרב משה שניסה לגרשו בבעיטות, ללא הועיל. החיילים נעו בשקט. מדי פעם עמדו במקומם ותצפתו הלאה, והחתול הסתובב בין רגליהם.
החיילים הגיעו סמוך לגבעה המיועדת. הפקודה הראשונה הייתה לעלות מיד כדי לקחת את הציוד הצבאי הסודי. הדבר בוצע בתוך שתי דקות, ואז הגיעה הפקודה המסובכת יותר, לעלות שוב ולמצוא את גופת החייל. לאחר שעלו, קרא אחד החיילים:
"נראה לי שמצאתי משהו". הייתה זו קסדת החייל. הם חיפשו את הגופה ולא מצאוה. לפתע שמעו שהחתול מיילל בחוזקה במרחק קצר מהם. הרב משה התקרב וראה שהחתול מקפץ ומנסה למשוך דבר מה. הוא התקרב, ואז התגלתה גופת החייל המבוקשת...
החיילים עטפוה בכבוד הראוי, ומיד נטשו את הגבעה. בצאתם חיפשו את החתול, אך לא מצאוהו. לאחר שחזרו לשטח ישראל, קצין הרחוק לגמרי מתורה ומצוות אמר לרב משה: "תתפלא, אבל אני יודע בוודאות מי שלח את החתול: הקדוש ברוך הוא..."
*****
אהרן הכהן
רודף שלום כאהרן הכהן
תושבי שכונת נווה שלום ביפו סיפרו סיפור מהתקופה שבה התגורר הצדיק רבי נח גד וינטרוב בתל אביב, שנחרט בליבם לנצח. היה זה בעת שהתאספו המתפללים לתפילת 'כל נדרי' בליל יום הכיפורים. באותו בית כנסת היו שני יהודים שחיו שנים בצל סכסוך ממושך, והדבר העיב על השלום בבית הכנסת. כל ניסיונותיו של רבי נח גד להשכין שלום ביניהם, כמידתו של אהרן הכהן אוהב השלום ורודף השלום, עלו בתוהו.
בליל התקדש החג הגיעו כולם לבית הכנסת אפופים חרדת קודש, עם הקיטל הלבן. ספרי התורה הוצאו מההיכל, ההתרגשות הייתה בשיאה, וגם אלו שלא פוקדים לאורך השנה את בית הכנסת הגיעו לתפילה שמרטיטה לב כל יהודי.
רגע לפני שבקעו מפי החזן מילות 'כל נדרי', עלה על בימת הקריאה רבי נח גד והכריז בקול מלא רגש, שהלילה לא יתפללו 'כל נדרי', עד שאותם יהודים ניצים יתפייסו ביניהם.
"אם יהודים אינם יכולים להתפייס ביניהם ולמחול זה לזה, ואין יום הכיפורים מכפר עד שיתפייס עם חברו, אין טעם להתפלל ביום כיפור", הכריז הרב באוזניהם המשתאות של המתפללים. אף אחד לא העז לערער על קביעתו. מתח רב השתרר, אבל הניצים סירבו להתפייס.
חלפה שעה ארוכה בדממה מתוחה. כל הנוכחים המתינו לראות כיצד ייפול דבר. אחד הניצים היה לקראת 'שבירה' והסכים להתפייס, אבל יריבו העקשן נותר בשלו. חלפה למעלה משעה, ותפילת 'כל נדרי' לא החלה... היהודי השני, שהיה עקשן במיוחד, החליט לעזוב את בית הכנסת, כשהוא מפטיר שאינו מוכן לבוא לכלל השלמה עם בעל ריבו.
הקהל הקדוש היה בטוח שהגיעה לסיומה סאגת תפילת 'כל נדרי', אבל הסיפור לא תם...
רבי נח גד קם ממקומו, יצא במהירות בעקבות אותו יהודי, שהספיק לעזוב את בית הכנסת, ואמר לו: "אתה יכול לצאת וללכת, אבל דע לך שאם לא תסכים לסיים היום את המחלוקת, תישא באחריות על כך שיהודים לא יתפללו הלילה תפילת 'כל נדרי'!..."
המילים, שיצאו בקול נרגש, חדרו כחץ לליבו של אותו יהודי.
הוא החליט לסוב על עקבותיו, ונכנס לבית הכנסת היישר למקומו של יריבו המר, לעיני כל הציבור, והם התפייסו בהתרגשות רבה ובדמעות שליש. אז נחה דעתו של רבי נח גד ופניו הוארו באור גדול. כולם חשו שהוא הצליח לשבור גם את מחיצת הברזל בין עם ישראל לאביהם שבשמיים.
בשעת לילה מאוחרת, כשבבתי הכנסת האחרים כבר סיימו מזמן את תפילת ליל יום הכיפורים, החלה בשכונת נווה שלום ביפו תפילת 'כל נדרי' זכה וטהורה.
*****
דוד המלך
אדוננו דאוד
כשהוסמך משה בר־אמון מסולימניה שבבגדד לרב ולשוחט, הלך להיפגש עם רבי יוסף חיים. כשהתייצב בפני ה'בן איש חי', עמד ביראת כבוד לנוכח זיו פניו. הוא נשק את ידו וביקש שיברכו שישוב לביתו לשלום, מפאת סכנת הדרכים.
ה'בן איש חי' הושיט לו ספר תהילים קטן ואמר: "קבל ספר זה במתנה ממני, והוא ישמרך בכל דרכיך". לאחר מכן בירכו בברכת כהנים.
הרב משה ראה בספר שקיבל סגולה קדושה לכל חייו, קרא בו מדי יום ואת כולו בחג שבועות, יום הסתלקות דוד המלך.
לאחר חמש שנים, כשנעשה הרב משה סוחר, הוא נאלץ לנסוע לבגדד בשיירת ישמעאלים במסע של למעלה משבוע. ביום שישי הם הגיעו לכפר הכורדי קרה, שהיו בו כמה 'דאודים' - בני כת שהתפלגו מכת היזדים, המאמינים בתהילים ובדוד המלך, שובתים בשבת, ומחזיקים בטקסים שונים.
הרב משה הודיע לראש השיירה: "איני נוסע בשבת. השיירה תמשיך בלעדיי, ואני אשתדל להשיגה במוצאי שבת".
ראש השיירה דאג לכך שהרב משה ישתכן בשבת בביתו של יהודי.
למחרת, עם עלות השחר, יצא הרב משה עם מלווה גוי לדרך המסוכנת. לאחר שהתרחקו מהכפר, הרגיש הרב משה כי מלווהו האט את מהירות סוסו והשתדל להימצא מאחוריו. שניהם היו יחידים במדבר. הרב משה החל לרעוד מפחד. אז הוציא מכיסו את ספר התהילים שקיבל מרבי יוסף חיים, וקרא כמה מזמורים, ובכללם מזמור כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמוות..."
הגוי התקרב אליו בדהירה, פקד עליו לעצור ושאל: "מה אתה מחזיק בידך?"
הרב משה ענה: "אני מתפלל בספר הזה".
הגוי המשיך לשאול: "איזה ספר זה?"
"זה ספר תהילים שחיבר דוד המלך, ובו אנחנו קוראים מדי יום כדי שדוד המלך יבוא לעזרתנו בכל עת צרה".
הגוי התרגש: "האם באמת זהו הספר של אדוננו דאוד? האין אתה משטה בי?"
לאחר שהשיב הרב משה בחיוב, קרב אליו המלווה בעודו רכוב על סוסו, החזיק בשתי רגליו, נשקהו בכף רגלו ואחר כך בקודקוד ראשו, התייפח ואמר:
"חטאתי לאלוקים ולנבי דאוד. אנא בקש עליי רחמים!"
המלווה הודה כי זמם לרוצחו, לקוברו במדבר ולקחת את רכושו. "אוי לי אילו עשיתי זאת, שהרי אנחנו הדאודים מאמינים בדוד המלך. אנשים אחים אנחנו, ואיך אחטא לאלוקים ולאחי למען בצע כסף?!"
הרב משה הרגיע את המלווה והבטיחו שיתפלל בעדו שעוונו יכופר. ביקש הדאודי: "אנא, מכור לי את ספר התהילים, בכל מחיר שתנקוב!"
"איני מוכר ספר זה בעד שום הון שבעולם", אמר הרב משה והמשיך לרכוב עם מלווהו עד שהגיעו ליעדם.