
חפירת הבארות כשלעצמה נראית כחשובה רק לצורך קיום החיים, אולם התורה מרחיבה מאוד בסיפור חפירת הבארות ומכאן שיש לכך משמעות נוספת.
בארות מסמלים התבוננות פנימית ועמוקה, ירידה אל המשמעות הפנימית של המקום בו אתה נמצא. אברהם היה צריך להגיע אל הארץ, לנדוד – "לך לך". לעומתו, יצחק נולד בארץ ולא עזב אותה! יצחק מבין שתפקידו הוא להמשיך ולהעמיק את דרכו של אביו, להעמיק את האחיזה בארץ מבחינה מעשית ומבחינה פנימית. אולם יצחק לא רק מגלה את הבארות של אביו, אלא מוסיף גם קומה חדשה (ולכן חופר בארות נוספות).
הבאר היא התחלת החלום, התחלת ההתיישבות. אברהם חופר – הפלשתים סותמים, ונדמה כאילו כל חפירתו של אברהם נעלמה. והנה מגיע הדור הבא ופותח את הבאר, ולא רק פותח אלא מעמיק אותו, ואף חופר עוד בארות. מתברר שהחלום שחלם אברהם לא נגוז. מה שלא הספיק אברהם לסיים – המשיך יצחק. יצחק הוא המגשים את חלומותיו של אביו.
למדנו מיצחק: זכות גדולה היא לנו, להמשיך את חלום אבותינו, להמשיך את המסורת. להמשיך לחפור, להמשיך להעמיק וגם לגלות רבדים חדשים. הגבורה מאפשרת להמשיך בדרך ולא לחשוש מרוחות רעות המנשבות מסביב. נחבר יראה ואהבה, ונתחזק בעבודת ה': "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹקיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ...".
נקודות למחשבה: האם אנחנו ממשיכים מסורת או מחדשים? האם אנחנו עובדים את ה' באהבה או ביראה? מהן היתרונות של כל אחת מהדרכים?
***
הרב יוסף צבי רימון, ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב, ראש 'סולמות'