הרב אייל ורד
הרב אייל ורדצילום: דוד שטיין

כך היא לשון המדרש: "יעקב תבע את החולי. אמר לפניו: ריבון העולמים, אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו. מתוך שהוא חולה שניים או שלושה ימים הוא מיישב בין בניו. אמר לו הקב"ה: חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל. וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה".

כמה מפתיעה היא אפוא הפעולה של יוסף. "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָים". יוסף מזדרז לקחת את בניו לסבא יעקב.

תמוה הדבר: וכי מנשה ואפרים לא ביקרו את יעקב כל אותן שנים שהיה במצרים? מה הבהילות לקחתם דווקא כעת אל מיטת הסב החולה?

מההמשך אנו ידועים שיוסף רצה שיזכו לברכה. אך למה דווקא מיעקב החולה?

אולי התשובה היא במה שעושה מחלה לאדם. מחלה מרככת. מחלה פותחת. עמדת הנזקקות שבה נמצא האדם בעת מחלה פותחת אצלו שערי הלב, ומהמקום הזה הולכים ומתגלים דברים חדשים.

יעקב חולה, ואולי כעת יש לנו הזדמנות לגלות ולשאוב ממנו מעיינות ברכה שהיו עלומים לאורך כל השנים. הרבה עבר על יעקב ותלאות סבבו אותו. בחלק מהזמן חש בודד ואולי הסתגר בבדידותו, ללא אשתו רחל שמתה עליו, ובחשש מפני בניו שהיו נראים לו כאויבים זה לזה. יעקב מתכנס בתוך עצמו. "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם".

יעקב, שהרבה לבכות בתחילת דרכו, כאשר פגש את רחל, וגם כאשר פגש את עשו - כבר נותר ללא דמעות כשהוא פוגש את בנו יוסף. יוסף בוכה על צווארי יעקב, אך יעקב אינו בוכה על צווארי בנו. השנים עשו את שלהן, וקשיחות פנימית עוטפת את יעקב. קשיחות שמשמעה - מילוי צו ה' בכל זמן ובכל מצב על אף כל הקשיים. קשיחות זו באה לידי ביטוי גם במפגש עם יוסף. "אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע".

אך כעת קורה משהו חדש. יעקב חולה. ואולי מתוך המחלה הזו תתגלה הרכות שנמצאת שם בפנים.

המחלה מרככת. המחלה פותחת. ואכן, לא טעה יוסף, ובניו זוכים לשמוע את אחד הווידויים המדהימים ביותר.

יעקב מגלה ליוסף הכול. הוא פותח איתו את הסוגיה הטעונה של קבורת רחל בדרך, ויוסף הוא אז נער בן שבע שנים הנאלץ להיפרד מקבר אמו ולא מבין למה. יעקב מגלה ליוסף את כאב הבדידות שעטף אותו מאז "מֵתָה עָלַי רָחֵל" - "אין אישה מתה אלא לבעלה". יעקב מגלה את ליבו.

אך לא רק זה.

גם הנערים אפרים ומנשה זוכים לברכה מיוחדת.

בשונה מהברכות לבניו - שם חוזר יעקב לנחישותו ולעקביותו, בחלק נוזף, אחרים משבח, ועל כולם הוא מטיל תפקידים - הברכה לנכדים, כאשר ברקע נמצאת המחלה, היא שונה לגמרי.

"קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם" מבקש יעקב. קרב אותם אליי.

"וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי" - יעקב מוסר להם את שמו. הוא מבקש שאלוקים ירעה אותם כמו שהשגיח על יעקב ורעה אותו. המשל נפלא: יעקב הוא שה, שה בודד, אך אלוקים הוא הרועה. מי כמו יעקב מכיר את הרגישות לשה חלש ופזור. כמה רוך יש במשל הזה. וכעת יעקב מבקש מן הרועה הגדול שימשיך וירעה את הנכדים הרכים שזקוקים להשגחה.

דרך המחלה מגלה יוסף את סוד הרכות אצל יעקב. אולי ברגע שנאמר לו שאביו חולה, צפו ועלו אצלו זיכרונות ילדות, בהיותו בן זקונים לאביו, לפני שנות דור ועולמות שלמים. אולי אל הרכות הזו מתגעגע יוסף, ואותה הוא רוצה להנחיל לבניו. להפגיש אותם עם יעקב רך, עם יעקב התם, זה שלפני מאורעות החיים הקשים שהקשיחו אותו. המחלה שפוקדת לפתע את יעקב מתגלה כמרככת גדולה, וגם הרפואה שבאה אחריה מתאפיינת באותו ריכוך. "לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן".

את הרכות יוסף מחפש. את האבא שהיה לו כשהיה בן זקונים. המחלה מאפשרת חלון של רכות, המאפיינת גם כך יחסי סב ונכדים. בתוך החלון הזה מתברכים מנשה ואפרים.

הרב אייל ורד, רב קהילת יחדיו וחבר הנהלת צהר