סליחה שאני מתערב ומביע את דעתי בין כל מומחי האפידמיולוגיה, הסטטיסטיקאים והפרסומאים דכאן.
אבל אם יורשה לי, ברצוני להצביע על המציאות שבעיניי היא הגורם לכך שרבים מרשים לעצמם לזלזל ולהיות אפתיים כלפי ההנחיות הנדרשות להתמודדות עם הקורונה. ואולי - כפרסומאי - להציע פרסום והסברה קצת שונה.
בואו נחזור רגע אחורה. לתקופה בה התחילו הדיבורים והרינונים על המגפה החדשה שהתגלתה בסין.
זוכרים את הסירטונים שהגיעו משם? את הלך הרוח מאותה תקופה? את הידע שהיה לנו לגבי המגיפה?
בקבוצות הווטסאפ רצו תמונות וסרטונים של אנשים נופלים ברחובות, בתי חולים עם מסדרונות מלאי חולים, סגר על ערים שלמות בסין, אנשים ננעלים בבתים. דיווחים על מאות אלפי מקרים שהממשל הסיני מסתיר. התחושה הייתה שמדובר במחלה קטלנית שהורגת בכמויות. אם רק תגיע לכאן - יערמו ערימות של גופות ברחובות.
היו כמובן גם את כל הבדיחות הממש מצחיקות עם ההשוואה הכה מתבקשה וההו כה מצחיקה לבירה קורונה…
עד שהגיע המקרה הראשון לארץ, הפיראט האדום והשודדים. באותם ימים כולנו עקבנו באדיקות אחרי מסלולו של חולה מספר 17 ומספר 19. צחקנו מההספקים של חולה מספר 46 ולרגע נבהלנו כשחולה 90 ביקר גם אצלנו בעיר.
כולנו עקבנו באדיקות אחרי מסלולו של חולה מספר 17 ומספר 19. צחקנו מההספקים של חולה מספר 46 ולרגע נבהלנו כשחולה 90 ביקר גם אצלנו בעיר.
חוסר ידע ופחד הם אלו שהניעו את הסגר הראשון. אך משם זה הלך והידרדר. כשההחבר הראשון בפייסבוק כתב שהוא חולה - נלחצנו. אך ככל שעבר הזמן והקורונה התפשטה הלכנו ונרגענו. עכשיו אנו במצב שכמעט שאין אחד שאין לו חולים מסביבתו הקרובה. חלקנו הגדול עבר את זה בעצמו. ומה לעשות וברוך השם רוב האנשים עוברים את זה בצורה קלה או אסימפטומטי.
בל נשכח את אחריותם של לוחמי הצדק מכל המגזרים שדואגים לזעוק ולהתריע על האכיפה הסלקטיבית, על רדיפת החרדים / החילונים / הימנים / השמאליים והדת. תוסיפו לזה את הטפטוף הבלתי פוסק של המסרים והידיעות שמפיצים מכחישי הקורונה. וכמובן התנהלות מטופשת וחסרת אחריות והיגיון של הפוליטיקאים שלנו. התוצאה - אדישות וחוסר עניין.
אני עוצר שניה. שאף אחד לא יחשוב שאני מזלזל. בגילאי 60 ומעלה הקורונה קטלנית יותר משפעת פי 14. בגיל 50 פי 9. בגיל 40 פי 5. ובגיל 30 פי 4. שלא לדבר על הנזקים ארוכי הטווח שדי במה שאנחנו כבר יודעים בשביל לזעזע - ואנחנו עדיין לא יודעים הכל.
ובכל זאת, כשבעיר כמו שלי - מודיעין עילית - יש אלפי חולים - ואחוז קטלניות אפסי, הפחד כהה. ואם אנחנו רוצים לעשות קמפיין אפקטיבי - הפחדות ואיומים כבר לא ממש יעזרו. השלילי לא עובד על החיובי. גם לא השימוש בפסוק הנדיר והמקורי 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'.
אז מה כן?
קמפיין פוזיטיבי. לדבר על הזכות והאושר בלהציל חיים של אחרים. "גם אני מציל חיים ולובש מסיכה" ספרו את סיפורו של ר' יצחק. האיש המתוק והחמוד מהבניין הסמוך, זה שמחלק לילדים סוכריות בשבת. על העובדה שהוא בחיים בזכות השכנים ששמרו עליו.
בחוברת ההסברה הבאה אני רוצה לראות סיפור מצוייר על הסבא שמספר לנכדיו סיפור היסטורי על מגיפה שקרתה אי שם בשנת תשפ"א. "ילדים יקרים" אמר הסבא בקולו הרועד. "לפני עשרים שנה הייתה מגפה כזו, והדברים היו מאוד משונים ומפחידים. אתם יודעים שאבא ואמא שלכם התחתנו בחצר של בית ספר? היו שם אולי חמש עשרה איש. זהו. לא הגיעו יותר אנשים. אתם יודעים למה? בשביל לשמור על המבוגרים ועל מי שלא מאוד בריא. אבל אל תדאגו היה ממש שמח ויפה. אני נזכר בזה עכשיו וזה מצחיק אותי. אהה, הכל היה שווה בשביל הנחת שיש לי היום.
אתם רוצים לשמוע עוד משהו? את כל התפילות עשינו בחוץ, גם ביום כיפור ובראש השנה. ואתם יודעים מי שמר עלינו ועל סבתא שושנה? הילדים הקטנים שמאוד התגעגעו לסבא וסבתא אבל למרות שהיה קשה, לא באו לקבל חיבוק, אבל זה היה אז, עכשיו בואו כולם לקבל חיבוק גדול. מואה מואה".