בין אדם למסכתו

ידידיה מאיר עם מחשבות לקראת סוכות, שמחת תורה וחשוון.

ידידיה מאיר , י"ד בתשרי תשפ"א

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
צילום: יוחנן כץ

1.

לאחרונה אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על איך יסתכלו עלינו במבט היסטורי. מה יגידו החוקרים על התקופה הזאת? שמדינת היהודים הייתה בסכנה גדולה, אבל במקום להתאחד בעת צרה, כמו שהיה נהוג בשבעים השנים הראשונות, הפעם, משום מה, המצוקה וחוסר האונים גרמו לחברה להתפלג, להסתכסך, להילחם איש באחיו?

ההיסטוריונים כנראה ימהרו לסייג ויגידו שזאת לא הייתה "מלחמת אחים" במובן הקלאסי. איש לא הרים יד. אבל מעניין אותי לדעת מה תהיה הדיאגנוזה שלהם. האם במבט לאחור הם ימצאו הסבר הגיוני למה שעובר עלינו בימים אלה? איך כמו רקפות בין הסלעים, הפנים המכוערים של הארץ מתגלים?

איך מול כל הבעיות והמצוקות של מיליוני אזרחים, מתקיימים בכנסת דיונים ארוכים עד לפנות בוקר, תוך כדי צעקות ונאצות, על סוגיה אחת: הערך המקודש של הזכות להפגין. כאילו הפגנה מקושקשת, וגם לא מקושקשת, היא משהו שחייב להתקיים בכל מחיר ודוחה פיקוח נפש.

ואיך ציבורים שלמים מזלזלים במגפה, כי נדמה להם שדופקים רק אותם? איך למעשה כל מגזר במדינה מרגיש שדופקים רק אותו? ובכלל, לאן נעלמה הסולידריות הישראלית? האכפתיות? הערבות ההדדית? אפילו הנימוס, הבושה?

נדמה לי שבימים מטלטלים אלה אין מנוס מלהגיע להבנה שאין הדבר תלוי אלא בי. לא לחשוב גדול, אלא לחשוב קטן. האם אני נזהר מספיק? האם אני מקפיד? עניינים שבין אדם למסכתו.

2.

יצא לי להשתתף לאחרונה, לפני הסגר כמובן, בכמה אירועים קטנים: שבע ברכות, קידוש, ניחום אבלים, אפילו סתם תפילות. ושמתי לב לתופעה מדאיגה, שאפשר לכנות אותה "נבל ברשות גמזו". כלומר, אנשים שנמצאים בהתקהלות שלפי החוק היבש אין איתה בעיה - היא בשטח פתוח, או בפורום מצומצם מאוד - אבל למעשה, המשתתפים במפגש לא נזהרים מספיק באופן אישי. לא לוקחים אחריות. המסכה לא נמצאת כל רגע על הפנים, בטח לא על האף, לא שומרים על ריחוק חברתי, מתחבקים. בכל פעם מחדש נבהלתי לגלות עד כמה אנשים מחפפים, ככה בקטנה. ויש גם כאלה שגרמו לי לצחוק מאחורי המסכה: קהילות קודש שמקפידות על תפילה בחוץ, וריחוק, ומסכות עד הגבות, ואלכוג'ל לכל מתפלל, אבל אז בסוף התפילה – קידושא רבא. כי הרי על הרינג טוב אי אפשר לוותר. הרינג זה הבלפור שלהם. זה פשוט מצחיק. הבעיה היא שהבדיחה היא על חשבון ההורים שלכם וסבא וסבתא שלכם.

ברור שלא יבוא אף שוטר או פקח לסגור את האירועים האלה ולתת קנס למארגנים, גם כי הם מאוד קטנים ובבתים פרטיים או חצרות, ובעיקר כי כאמור, פורמלית אין איתם בעיה. הבעיה היא שהנגיף לא פורמלי בכלל. ואם לא נקפיד עליו, בעיקר בימים הבאים עלינו לטובה, זה עלול להיות עצוב מאוד.

3.

וכל זה לפני שהגענו לחג המסוכן מכול, שמחת תורה. אני כל כך מקווה שהממשלה תחליט על ההוראות הכי מחמירות בחג הזה. מצידי שפרופ' גמזו יתקשר לנשיא אוקראינה שיבוא לכאן עם כוחות צבא למנוע חלוקת פעקלאך לילדים. אתם קולטים מה הולך להיות פה? ריקודים, עליות, נשיקות לספר תורה, כל הנערים, חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן.

אני לא מצליח להבין את מי שמזלזל. לא מצליח להיכנס לראש שלו. בעיקר אם הוא חרדי שמחונך ומחנך כל החיים על הקפדה, על שמירה, על התגברות, על משמעת עצמית. אז מה אתה טוען? שראשי מערכת הבריאות - והרב גרשון אדלשטיין, שמחמיר הרבה יותר מהם - סתם מגזימים ומייצרים פאניקה? שהוראות הסגר הן לא תורה מסיני? טוב, נגיד. אז תצא מתחום האלף מטר. נו, בסדר. אבל מה עם ההקפדה הבסיסית ביותר על מסכה וריחוק חברתי? כל הרופאים בעולם אומרים לך שאתה מסכן ומסתכן, ואתה, האויבר־חוכעם, חולק עליהם? אפילו ספק פיקוח נפש אין לך?

4.

והנה שוב ערב חג. ושוב המשפט שחוזר על עצמו כבר חצי מעגל שנה בגרסה כזו או אחרת: "הגיע אתגר ליל הסדר בצל הקורונה", "הנה בא חג השבועות וההתמודדויות שלו לאור הקורונה", "הנה המימונה ואתגריה בקורונה". אבל הפעם לפנינו חתיכת משימה: לחגוג את חג הסוכות בימי הקורונה. זמן שמחתנו שחל להיות בזמן ביאוסנו. זה כבר באמת מסובך, נכון? עם המצווה לאכול כזית מצה ולשתות ארבע כוסות בפורום משפחתי גרעיני ומצומצם בליל הסדר, הסתדרנו. בחג השבועות למדנו תורה בקפסולות וכמובן אכלנו עוגת גבינה. את תפילות הימים הנוראים עשינו לפני רגע ברחובות, היה קשה, היה חם, אבל התפללנו. והנה עכשיו מגיע האתגר הגדול מכול: חיוב מן התורה לשמוח בתקופה הלא יציבה הזאת. איך עושים את זה?

האמת שאני לא יודע. אין לי פתרון פלאים. אבל נדמה לי שמבחינה מסוימת סוכות הוא החג שהכי תואם את מציאות הקורונה. הרי מה האג'נדה של סוכות? מה החג הזה בא להזכיר לנו? שדווקא בתקופת האסיף, שבה מגיע כל העושר והשפע שלנו, דווקא אז אנחנו עוזבים את הבתים רחבי הידיים, הבתים הקבועים והבטוחים, יוצאים מאזור הבורגנות שלנו, ועוברים לגור בענווה בדירת עראי, בצריף עשוי דיקטים (במקרה הטוב), תחת כנפי השכינה. נו, ומה הקורונה באה להזכיר לנו? בדיוק את אותה ענווה. איך נאמר שם, במסכת סוכה? "בסוכות תשבו שבעת ימים. אמרה תורה: כל שבעת ימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". שבעה ימים? קטן עלינו. אנחנו כבר לפני שבעה חודשים עזבנו את דירת הקבע, את תפיסת הקבע, את הניסיון לתכנן ולנווט ולשלוט, ועברנו לדירת עראי.

5.

איך אני אוהב את התפילה החגיגית הזאת כשנכנסים לסוכה, רגע לפני שמזמינים את האורח הראשון של האושפיזין, אברהם אבינו. והוא יבוא, כמובן, גם השנה, למרות הסגר. לא משנה כמה מעט אנשים ישבו באותה סוכה. בדיוק כמו שאליהו הנביא לא פספס אף שולחן סדר. וברגע הזה נתפלל: "בזכות צאתי מביתי החוצה, ודרך מצוותיך ארוצה, ייחשב לי זאת כאילו הרחקתי נדוד". באמת הרחקנו נדוד השנה. אף אחד לא נשאר במקום שהיה. "ותהא חשובה מצוות סוכה זו שאני מקיים, כאילו קיימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה". ואם יורשה לי להוסיף: ואורחיה. אלה שהיו אמורים להיות פה הערב, אבל ויתרנו עליהם, בכאב, למען הבריאות שלהם, ושלנו, ושל מדינתנו.

ובעזרת ה', אחרי שבעת ימי החג, ברגעי הפרידה מן הסוכה, נתפלל שזמן שמחתנו יביא גם שמחה לתחנה הבאה, הכל כך חשובה במעגל השנה - זמן שגרתנו. אוי כמה שאנחנו רוצים חשוון רגוע, בריא, נטול זום, עם ילדים ומבוגרים ששבים למסגרות חייהם המבורכות, ויודעים להודות על כך. כמה צריך להתפלל השנה ש"אותם המלאכים הקדושים השייכים למצוות הסוכה יתלוו עימנו, וייכנסו עימנו לבתינו לחיים ולשלום. להיות תמיד עלינו שמירה עליונה ממעון קודשך, להצילנו מכל פגעים רעים ומכל שעות רעות המתרגשות לבוא לעולם... ונהיה כולנו שקטים ושלווים, דשנים ורעננים, עובדי ה' באמת לאמיתו כרצונך הטוב". אמן.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com