מיום הכיפורים לסוכות - המעבר מבכי לעונג ואהבה

המעבר האמוני מיגון לשמחה כפי שקורה בין יום הכיפורים לחג הסוכות דומה למעבר שחקן תאטרון באבחה מסיטואציה טראגית לסיטואציה משמחת

סוניה סודרי , י"ג בתשרי תשפ"א

סוניה סודרי
סוניה סודרי
צילום: בלומברג תקשורת

המעבר האמוני של האדם מיגון לשמחה כפי שקורה בארבעת ימי המעבר בין יום הכיפורים לחג הסוכות דומה למשחק בתיאטרון בו עובר השחקן באבחה מסיטואציה דרמטית וטראגית לסיטואציה רגשית ומשמחת.

כך גם חג הסוכות שבא ללמדנו שאומנם קל ביותר להתחבר לקב"ה מתוך העצב אבל זמן קצר אחרי ניתן לעשות זאת גם מתוך שמחה ואהבה.

בין יום כיפור לסוכות מפרידים ארבעה ימים בלבד בהם האדם נדרש לעשות מהפך ממצב של בכי למצב של עונג ואהבה. יוה"כ זהו חג של בכי אמנם בשמחה, אך שמחה מהולה בעצב של חרטה ופחד מיום הדין.

ארבעה ימים בלבד וכבר אנו מצווים לשמוח בכל העוז, לאכול בשר עם יין ולקנות תכשיטים. למעשה, סוכות הוא החג היחידי והמצווה היחידה שבו התורה ממש מצווה אותנו להיות שמחים. "ושמחת בחגך והיית אך שמח". זה כבר ציווי, לא עוד המלצה.

לרגע נדמה שזו האחרונה מצווה יותר קלה, שהרי מה יותר קל מלשמוח? מה יותר קל מלשתות כוס של יין משובח ולהיכנס לשמחה גדולה? זה הכי קל שבעולם.

אז זהו שלא... התורה לא דורשת מאיתנו הוללות ורוח שטות. אלא התורה מצווה אותנו שנגיע לשמחה פנימית שתפרוץ ותחרוג מגבולות החומר שלנו, הרגע בו הנשמה מתגברת על הגוף מעורר איזושהי נקודה חבויה בתוכנו והיא זאת שגורמת להתפרצות של השמחה.

אי לכך חשבתי שלמצווה הראשונה יש לה משהו יותר קל, שהרי מי לא נהנה מלהתרפק לפני ה' בבקשת סליחה תוך כדי דימוי אמיתי של עצב?! כולנו עוד זוכרים את תפילות הימים הנוראים איך דווקא המנגינות הכבדות, הן אלו שגרמו לנו להתחבר לקב"ה. חלקנו גם מכירים לצערנו את התחושה שמתוך כאב גדול מגיעה ההתקרבות הכי גדולה לה'.

מנגד, הציווי לשמוח דורש שינוי מהותי של הנפש, דורש רוגע, שלווה, והמון אמביציה להינות עם המשפחה בסוכה; לא לכעוס כשהקטן מנדנד עמוק באוזן, או לרגון שחסר קצת מלח באוכל.

למעבר האמוני של האדם מיגון לשמחה יש דימוי מעולם המעשה: כדי להגיע לדוגמה ליצירה אומנותית של שירה או תיאטרון קל יותר לשחק סיטואציות רגשיות עצובות ודרמטיות ולסחוף את הקהל עם מצב טראגי, שייכנס לסיפור, שיזדהה ויבכה איתו, וזה גם מאד מהנה. אבל כדי לבצע ז'אנר של קומדיה, כלומר להגיש את הסיטואציה הטראגית בהומור, לדעת גם לצחוק על הכאב ולא להתבוסס בו ושהקושי לא ישאיר רושם שלילי בנפש נדרש מהשחקן שיתעלה לרגעים מעל עצמו ויתחבר לנקודה האמיתית שבו; זוהי כבר אומנות של ממש.

חג הסוכות בא ללמד אותנו שאומנם הכי קל להתחבר לקב"ה מתוך העצב, אבל אפשר לעשות את זה גם מתוך השמחה וזה מה שהוא מצפה מאיתנו.

סוניה סודרי היא מייסדת התיאטרון החרדי לנשים פסיפסו