רוני אלשיך לערוץ 7:
"כישלון מוחלט, אין שום הגיון"

מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך שוחח עם ערוץ 7 על תקנות הסגר והאכיפה המשטרתית. "את חוסר ההיגיון - הציבור רואה היטב".

יהונתן גוטליב - ערוץ 7 , ט"ו בתשרי תשפ"א

רוני אלשיך
רוני אלשיך
צילום: Flash90

מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך אמר הערב (מוצאי שבת) כי תוצאות תקנות הסגר עד כה, הן מצד התקנות והן מצד אתגר האכיפה, "מראות כשלון מוחלט".

בשיחה עם ערוץ 7 אמר אלשיך כי "התוצאות מראות כשלון מוחלט, לכן ברור לציבור שאין שום הגיון במה שנעשה עד כה".

לדברי אלשיך, "את חוסר ההיגיון הציבור רואה היטב ודבר זה מוביל לצערנו, לירידה באמון הציבור ואי ציות לתקנות משרד הבריאות להתמודדות עם נגיף הקורונה".

את הדוגמה הבולטת לטענתו הוא מסביר דרך ההכרזה על אכיפת אירוח בסוכות פרטיות, שלדבריו לא ניתנת לאכיפה אפקטיבית, שוחקת את האמון ואף נתפסת כ"אובדן עשתונות".

אלשיך: "לאור המגבלות החוקיות לאכוף בפועל במרחב הפרטי בצורה אפקטיבית, הכרזה על אכיפת 'האירוח בסוכה פרטית', לא די ששוחקת את האמון, אלא שהיא עושה זאת בזירה שלא באמת נתונה לאכיפה אפקטיבית. יש בכך שדר שנתפס כ'אובדן עשתונות', יותר מאשר מהלך שיש לו משמעות למאבק בקורונה". יש להעמיק בסוגית האמון, כדי להבין מדוע אכיפה אינה מועילה כלל, כאשר אין אמון".

"כמעט כל מה שנעשה בין בני אדם מבוסס על הצורך באמון", אמר. "ללא אמון, למשל, לא אסכים לקבל שטר כסף תמורת חפץ שמכרתי, כאשר ברור שערכו העצמי של השטר (הנייר עצמו) נמוך הרבה יותר מערכו של החפץ".

"הכל מבוסס על האמון שכולם יכבדו את השטר, על פי ערך מוסכם, שהבנק יכבד את הרישום שנעשה דיגיטלית על פי כללים מוסכמים ועוד", ציין. "אם נשבר האמון, הרי כולם 'ירוצו אל הבנק' ואז ימצאו שאין די שטרות לכולם, ובוודאי לא יקבלו אצל הפקיד נכס בר קיימא תמורת 'הרישום בספרים'".

לדבריו, "חוקים ותקנות הם חלק מ'כללי המשחק' המוסכם שנקרא מדינה, או מדינת חוק. לכל ברור, שיש מי שמופקד על קביעת הכללים והם מחייבים את כולם, כולל את המחוקק. אולם, האם את כל הכללים ניתן לאכוף באפקטיביות? האם אכיפה אינטנסיבית היא מענה לתופעה של אי שמירה על הכללים?"

לאלשיך תשובה נחרצת לשאלה זו. "מסתבר שלא", אמר. "לגיטימציה לאכיפה במדינה דמוקרטית מתקבלת כאשר הרוב המכריע מכיר בכללים ונשמע להם. באופן מתסכל, כאשר אחוזים גדולים אינם נשמעים לכללים, המענה האכיפתי הולך ומאבד מהאפקטיביות שלו".

הוא סיפק הסבר איך קורה מצב שבו אחוזים גדולים מהציבור אינם נשמעים לכללים. "ראשית, סדקים באמון", אמר. "באופן כללי הפרט רוצה להאמין כי הכללים נוסחו לטובת הציבור ואז, גם אם הם לא נוחים לפרט, הוא מבין שטובת הציבור קודמת לטובתו האישית. כדי שהציבור יאמין, הוא חייב להבין את הקשר בין החוקים ובין מטרתם, קרי: להבין 'למה?', לא בכדי לכל חוק נהוג להקדים 'דברי הסבר' לצורך הבנתו וההזדהות עמו".

לדבריו, "כאשר הציבור איננו מקבל הסבר, איננו מקבל מענה לשאלה 'למה?' – נפרם האמון. כל אחד יכול לתת פרשנויות פוליטיות, אישיות ואחרות, ומכאן שהבסיס לקביעה כי החוק מייצג את 'טובת הציבור' הולך ונפרם".

"מה קרה כאשר נקבע שמותר לצאת עד 100 מטר מהבית?" שאל, "הציבור שאל ובצדק 'למה?' מה רע בלרוץ בחורשה, לפרוק קצת מתח? תשובה רשמית לא ניתנה, אך היו מנהיגים שהתנדבו להסביר: 'מעל 100 מטר קשה לאכוף, שהרי כל תירוץ ישמע קביל...".

הסבר שכזה, לדברי אלשיך, גורם באופן ישיר לחוסר אמון בין הממשלה לאזרחים. "בעומק הדברים המסר הממשלתי הוא: אנו לא מאמינים לאזרח 'השקרן'", אמר, "והתוצאה: האזרח מגיב בחוסר אמון, שהרי אמון הוא לעולם הדדי. כאשר נותנים אמון, מקבלים אמון בחזרה".

הוא הביא דוגמה נוספת. "עקב החג, פורסם דיון בוועדת החוקה אשר דנה בשאלה: מדוע לא לאשר עבודה במקום עבודה בו עד 10 אנשים, אם האילוץ הוא 10 אנשים במקום סגור? התשובה שניתנה היא: סיכון להגדרת 'מצב חירום' שימנע את היכולת להגביל תפילות והפגנות. מה יאמר האזרח שנגדע מטה לחמו, והפעם אולי סופית? האם מדינה מתוקנת לא מסוגלת למצוא איזון נכון לצמצום סיכוני ההתקהלות, מבלי להביאני לפת לחם? לא מעט אזרחים כאלה מוצאים את החוקים ש'כדאי' להם להפר לטעמם, כדי לשרוד, מפני שהם מרגישים שהחוזה שלהם עם המדינה הופר".

"גם במנותק מדיון פוליטי", ציין, "כל מי שעוסק בניהול מרים גבה כאשר הוא מתבונן בנתונים. כך למשל, לאחרונה פורסם כי מתוך מאות אלפי המבודדים אותרו 4.5% מאומתים וכמובן שרק חלק מהם בעלי תסמינים. היתכן שהמחיר העצום של בידוד מאות אלפי אנשים שווה את התוצאה הזעומה בעידן של אלפי מאומתים ליום?"

לדבריו, "כל אדם עם ניסיון בסיסי בניהול מבין שככל הנראה מדובר בתהליך שאין מאחוריו שיקול דעת ומיקוד בעיקר. אילו היינו מנהלים כך את סל התרופות, היינו משיגים תוצאה ראויה המשפיעה באופן חיובי על תוחלת ואיכות החיים? כנראה שלא".

הוא המשיך: "למחרת פורסם כי כ-50% מהנדרשים לבידוד מפרים את הבידוד", אמר. "אכן זה מקומם, אך כאשר יום יום אנו נחשפים לעוד ועוד אזרחים שטוענים שנדרשו לבידוד ללא הצדקה ואיש לא היה מוכן לדבר איתם, ניתן להבין כיצד מתפתח נתון כה מזעזע של 'נעשה לו כהיתר'".

הוא סיכם את נושא האמון. "ככל שהחוקים לא מוכיחים את תועלתם, המנהיגות לא מהווה דוגמה אישית, והפרשנויות בקרב המנהיגות עצמה מציגות אותם כפוליטיים - השחיקה באמון הולכת מעמיקה", אמר. "האדם הוא יצור חברתי. כאשר סביבתו מתייחסת לחוק מסויים ככזה שאין צורך להישמע לו - הוא נוטה להתיישר לנורמה הפסולה וחוזר חלילה...".

האם המשטרה יכולה לאכוף כשאין אמון?

"בעידן הקורונה השיח הציבורי מכריז: יש להחמיר את האכיפה!", אמר אלשיך. "אך האם למשטרה ישנה לגיטימציה לאכוף חוק שחלקים נרחבים בציבור אינם נשמעים לו? האם יש לה לגיטימציה לייצר 'קרימינליזציה' של נורמה חברתית (פסולה ככל שתהיה)? התשובה הנחרצת היא: לא. אכיפה בסיטואציה כזו נתפסת כמו דו"ח שיכתוב פקח על השלכת זנב סיגריה על המדרכה, כאשר המדרכה מכוסה בהררי אשפה".

במצב כזה צריך הסברה. מה שעושה משטרה בסיטואציה כזו, הוא 'שינוי הנורמה', באמצעות הסברה, מתנדבים, שותפים ברשות המקומית ועוד, כדי להעביר את חלק הארי של הציבור לשנות נורמה ולהפוך את מה שהיה 'מקובל' לבלתי מקובל", ציין. "רק אז לאחר 'חיברות' מחודש, נבנית הלגיטימציה לאכוף את החוק על ה'סוררים'".

שחיקת האמון ועל גביה חוסר האפקטיביות של האכיפה המקשים על התנהלות הממשלה בתקופת הקורונה. ומכאן כדאי לנסות ולהבין את נושא האכיפה במרחב הפרטי.

"המרחב הפרטי הוא 'קודש הקודשים' של האדם", אמר אלשיך. "גם לפי חוקי התורה, מה שנעשה ללא עדים והתראה - נשאר בין האדם ובין קונו. לא בכדי, מדינה דמוקרטית מנסה ככל שניתן לצמצם את ההתערבות בחייו הפרטיים של האדם מחוץ למרחב הציבורי. לא בכדי, משטרה נדרשת לצו חיצוני לה (שופט), כדי להיכנס לביתו של אדם".

נגיף הקורונה וההתמודדות עימו הוא אכן דוגמה למצב בו מה שאדם עושה במרחב הפרטי עלול להשפיע לרעה על כלל הציבור. "עם זאת", אמר אלשיך, "המסר למרחב הפרטי ראוי שיהיה הסברה, הדרכה, חיזוק שיקול הדעת והתרחקות ככל הניתן משפה של אכיפה. איש לא שמח לסכן את הוריו הקשישים ואם עדיין נדרשת הסברה בעניין, יש לקיימה אך שם ראוי לעצור. ככל שההתערבות עוברת לזירה הפרטית של האדם, התגובה האינטואיטיבית שלו תהיה כמאמר הילדים: 'אתה לא תחליט עלי' וכך נשחק האמון עוד יותר".

לאור הסברים אלו, ההכרזה על אכיפה בסוכות כנגד אירוח במרחב הפרטי, "שוחקת עוד יותר את האמון", אמר, "הציבור תופס את זה כאובדן עשתונות ולא כמהלך שיש לו משמעות למאבק בקורונה".

אלשיך רואה בעין טובה את ההתמקדות של המשטרה באכיפה בתחום זה, כנגד סוכות ציבוריות בלבד. "טוב עשתה המשטרה שמיקדה את תשומת הלב בסוכות ציבוריות המיועדות לאירועים, בהן סכנה התקהלות משמעותית ולא בסוכה פרטית של אדם כלשהו", כך אלשיך.

ומה עושים מכאן?

אלשיך: "ככל שזה נראה אבוד, מוכרחים לחזור לנקודת ההתחלה ולבנות את האמון מחדש. יש להתמקד בתקנות שניתן להסביר את הקשר הישיר שלהן למטרות ולנתונים הספציפיים אותם נכון למדוד, לתקן היכן שנדרש את הקריטריונים בשקיפות מלאה לציבור, לבזר את רוב היישום לרשויות המקומיות, כדי שתרגום ההנחיות יהיה רלוונטי לזירה ולאילוצים, כמו גם ליכולת של המנהיגות הציבורית לבנות את האמון בחזרה, ולהיות קשובים לרחשי הציבור והקהילות השונות כדי לשקם מולן את האמון. שנה טובה ובריאה ומועדים לשמחה", סיים.