בשמחה מצווים אנו בכל החגים, אך יותר מכולם בסוכות: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ... וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ... וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יג-טו).
וכך, אם פסח הוא על פי חז"ל "זמן חרותנו", ושבועות - "זמן מתן תורתנו", הרי סוכות הוא בפשטות "זמן שמחתנו". שבעת ימים מעוגנת השמחה בטבע, אך היא נשארת אתנו, באופי אחר, גם ביום השמיני (התשיעי בתפוצות): זוהי "שמחת התורה".
והנה מופתעים אנו. ההלכה קובעת שבשבת שחלה בשבוע של סוכות, עלינו לקרוא את ספר קהלת. מוזר! ב"זמן שמחתנו" עלינו לשמוע את הביטוי הקיצוני לייאוש, פסימיות ועצבות, ולחזור אחריו: "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה... וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל. לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל - - וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?" (קהלת ד, א-ב). ואנו שואלים את עצמנו: עצבות זאת "מַה זֹּה עֹשָׂה?"
שני ספרים "לא סטנדרטיים" המצויים במקרא, מתארים את הטרגדיה האנושית בשני פניה: איוב וקהלת. איוב אומלל, כי הוא כורע תחת הכאב, הסבל והייסורים. לדאבון לבנו, ישראלים רבים הפכו "איוב" בשנים רבות של שכול, ואחרים, להבדיל, אבדו את רכושם ועמלם בחודשי הקורונה האחרונים. את קהלת, לעומת זאת, פנקו החיים ללא מגבלות. ואף על פי כן, גם המלך קהלת אומלל: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת - - הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל!" (א, ב). למה?! מדוע נסיכי ונסיכות מלכות הוליווד, מקום שנתברך בתשעה קבים מקרנות הצלחה אלו. למה זקוקה היא לכל כך הרבה פסיכיאטרים ופסיכולוגים? שִׂיאַנֵי המימוש העצמי האלה, שאין לפניהם לא מחסור ולא מגבלות, למה נזקקים הם באומללותם לשכרות וסמים?
על שמחה והוללות
השמחה והאושר הם מושגים יסודיים כל כך, שייתכן ולא נוכל להסבירם כלל. קל יותר להסביר מה הם לא! ואת זה קהלת עושה. דבריו מהווים אכן, מעין וידוי על הדרכים של האשליות. אנו עלולים להאמין שדרך מסוימת תוביל אותנו לאושר, אך בעצם היא דרך ללא מוצא. והדברים אמורים בעיקר לדורותינו הניאו-אליליים. הדרך המפתה ביותר היא דרכו של אדם הלוקח מאוצר החיים מלוא חופנים צחוק של חיי רגע, הוללות שבחוסר האחריות ושכרות התאווה והסמים. דרך זו היא אשלייתית ומסוכנת: "וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן" (שמואל א כה, לז) עלולים אנו להתעורר למציאות קשה ואיומה יותר.
מסופר על אנשי סיבַריס, מושבה יונית באיטליה בתקופה העתיקה, שהיו נוהגים להקיא אחרי האוכל כדי שיוכלו ליהנות שוב מהזלילה. מנהגם של הסיבַריטים מתאר באופן מופלא לדעתי, את אחת התובנות החשובות ביותר של המוסר האנושי. תובנה זו בוטאה בפולקלור שלנו בצורה אירונית, בסיפור על היהודי שהיה נועל נעלים קטנות ממידתו.
כששאל אותו חבר לפשר התנהגות משונה זאת, ענה לו היהודי: "כל חיי – צרור צרות, ההנאה היחידה שיש לי - הוסיף - היא לחזור הביתה ולחלוץ את הנעלים. גם הנאה אחרונה זאת רוצה אתה לגזול ממני?" לפנינו טרגדיה קיומית, האדם מסוגל ליהנות מהמתח ומשבירתו, הוא נהנה ממילוי המחסור, אך לא ממה שהושג כבר. האדם נהנה משבירת הרעב, קשה לו הרבה יותר ליהנות מהשובע. תובנה זאת היא הרחבת הערתו הצינית של קהלת: "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל - - וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן" (קהלת ה, יא). העשיר סובל ממחסור המחסור.
בעיה זאת מלווה אותנו כל החיים, והיא אשר יוצרת את האשליה שהנאה היא אושר, הרפתקה היא אהבה, ותאווה היא תענוג. מילה עברית מבטאת זאת בצורה מושלמת: נַחַת. בשורשה הדקדוקי היא מקשרת אותנו אל המנוחה. בשורשה הפילוסופית היא מלמדת אותנו ליהנות גם מאותם הדברים שאנו מסוגלים להעריך רק כאשר חלילה, אנו מאבדים אותם. על כך, ניתנה לנו ברכה מיוחדת: "שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְמַן הַזֶה". מכאן למדנו (ריה"ל, הכוזרי ג, יג-יז) את החובה להיות מודעים להנאות הקטנות ולרגעים הבנליים-לכאורה לפני שיהיו נוסטלגיה, ולבטא את רגשותינו גם לאנשים האהובים, כל זמן "שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ".
איוב, קהלת והשמחה
רבי נחמן מברסלב לימד אותנו משהו עמוק מאוד על העצבות, וביטא זאת באמצעות משל. לפעמים רואים אנו בחתונה, את כולם רוקדים במעגל גדול, פרט למישהו הנשאר בחוץ. והנה מכניסים אותו הרוקדים בכוח למעגל, ומכריחים אותו לרקוד אתם. זהו תיאור מופלא של המציאות. הנשאר בחוץ, אינו אלא העצבות. ואנו חייבים להכריח אותה להשתתף אתנו בשמחה.
בסוכות מכריחים אנו את קהלת להיכנס למעגל השמחה. הרבה יותר קשה להכניס למעגל זה את איוב. ואף על פי כן, גם הוא חייב ב"אבסורד" של מצוות השמחה? האם הוא מסוגל לשמוח? התשובה לשאלות אלו נתנה בגטו ורשה, בפורים ת"ש – 1940, על ידי ר' קלמן קלונימוס שפירא, הרבי מפיאסצ'נה. ארשה לעצמי לשחזר באופן חופשי את דרשותיו לשבת זכור ולפורים ת"ש (1940), שנכללו בספרו "אש קודש".
הרבי מצביע על המאבק המתרחש מול עיניו בין שתי גישות. מצד אחד הפילוסופיה, חכמת גרמניה - לפי היידגר, היורשת האותנטית של חכמת יון, שהגיעה לשיאה ברעיון האוטונומיה של קאנט. בצילה של חכמה זאת נבנתה תרבות גרמניה האחרת, זאת האחראית לגטו ולשואה. האם היה קשר בין שתי הגרמניות? תשובתו של הרבי היא חד-משמעית, כן! הרוח האנושית היא אוטונומית, היא מחוקקת לעצמה וזאת גדולתה. מתוך כך, ממשיך הרבי, "[כשצריכים] או רק רוצים, אז כל אותם החכמות והשכליות שבדאו מקודם מלבם לדרוש על יופי המדות, עתה ממציאים חכמות ושכליות לדרוש על גנבה, גזלה, רציחה ושאר הזוהם שהם טובות" (אש קודש, פרשת זכור).
בגטו נפגשו אכן, האוטונומיה הגרמנית וההטרונומיה היהודית, האוטונומיה של מי שחושב שבתבונתו יוכל הוא לפתור בהצלחה את כל החידות ולחוקק חוקים אידיאליים, מול ההטרנומיה היהודית, אשר מוכנה לקבל שיש בעולם מסתורין ויש חובות המוטלות עלינו מלמעלה מבלי שנוכל להבין אותם בשלמותן.
מוקד הוויכוח בין ישראל וגרמניה מצוי לא בעינויים של יום הכיפורים, אלא במצווה קשה הרבה יותר: לחגוג פורים בגטו. הקדוש ברוך הוא דורש מאתנו לשמוח בפלנטה אחרת?! מצווה זאת לא הייתה עולה אף פעם מנבכי האוטונומיה האישית של האדם, ולמרות זאת הוא מחויב לכך, כדברי הרבי: "שפורים כיום כיפורים... לא אם רוצה אותם האדם לעשותם עושה, רק בין אם רוצה בין לא, מקיימם מפני גזרת הקב"ה.
כן גם שמחת פורים לא רק אם האדם מעצמו בשמחה או עכ"פ במצב שיכול לשמח את עצמו צריך הוא לשמח. רק גם אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך על כל פנים איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל לבו". זהו המובן העמוק שבדבריו של רבי נחמן מברסלב: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".
פרופ' שלום רוזנברג, חתן פרס 'יקיר ירושלים', לימד מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובמכללת הרצוג. את מאמריו ושיעוריו של פרופ' רוזנברג ניתן למצוא באתרו האישי