סוכות בקטמנדו. המוני אחים ואחיות יפים גודשים את הסוכה העצומה של בית חב"ד. אני מגישה את האוכל והשתיה מחייכת אל כולם חיוך גדול ואז אני שומעת צעקה. הילד שלי נפל מהספסל עליו ישב.
אנו רצים איתו במהירות אל המרפאה הקרובה. נראה שהוא זקוק לתפרים בראשו.
כשהקטן נרגע סוף סוף מן הבכי אני מחייכת אל מונישה האחות היושבת לצידי. היא קטנה וצנומה. נראית בעצמה כמו ילדה קטנה.
פתאום אני מבינה שבשעה האחרונה היא היתה למעשה הסכך שלי.
אם הייתי נתקלת בה במקום אחר ובזמן אחר - יתכן מאוד שלא הייתי מפנה את מבטי אליה.
אבל עכשיו?
עכשיו כשהפעוט האהוב שלי עם תחבושת גדולה לראשו והיא זו שעוזרת לי לערות אל גרונו את התרופה המיוחלת-
אני מסתופפת קטנה ומוגנת בסוכה שלה.
רק כשהוא נרדם על המיטה הלבנה ופניו שלוות- היא עוזבת את החדר כדי לעזור למישהו
אחר שזקוק לה .
ואז המחשבות מציפות אותי. איך למעשה כל החיים שלנו אנחנו ככה:
פעם אנחנו סכך וסוכה
ופעם אנו האושפזין היושבים בתוכה.
ושוב מכה בי ההבנה שאין זה סותר את זה.
לעולם.
פעם אנחנו נותנים ופעם מקבלים!
אני מרשה לעצמי לעצום את עיני קצת ולוחשת לעצמי
שהלוואי
ובזמנים בהם אני זוכה להיות סוכה לאנשים :
אהיה עשויה חומרים מן הטבע-
אדע לתת לכל אחד ואחת את העיצה המתאימה לאורח חייו ולטבע שלו .
דברים שהוא יוכל לעמוד בהם. לא כאלה שיגרמו לו חלישות הדעת ויעמידו אותו מול מראה של מציאות חסרה..
שאזכור להשיא לכל אדם את העיצה והעידוד המתאימים לו אישית. כי אין שום אדם דומה לחבירו!
הקישוטים שבי ינעמו לעין וללב השומע-
אשכיל לרכך בנועם את הדברים .
גם כאשר הם אינם קלים .
אדע לקשט אותם בחיוך חם ובמילים טובות
וכשצריך - אקשוט עצמי תחילה ורק אחר כך אקשוט אחרים.
הצל שבי יהיה מרובה מחמתי-
כי ידוע הרי ששמש קופחת יכולה לשרוף את פני האדם שסוכתו נופלת.
כל מה שהוא מחפש עכשיו הם צל ומי באר.
את ההגנה ואת השקט נפשו מבקשת.
הלוואי ואדע להיות צל.
**ענפיי ועלי נושרים יהיו על רצפת הסוכה שבי-
בכדי שאזכור תמיד את מציאות האדם:
שפעם הוא למעלה
ופעם למטה.
רק ככה לא יגבה ליבי
ולא ירומו עיני
ולא אהלך בגדולות ממני...
הרי מחר זו אני האורחת בסוכה שלכם....