אורח בסוכה

לרגל חג הסוכות בצל הקורונה והאיסור לארח אברהם אליצור בסיפור על אורח שאמנם הוזמן ובכל זאת הפתיע, כשהצליח לבוא לבקר בליל החג.

אברהם אליצור , י"ד בתשרי תשפ"א

סוכה
סוכה
צילום: ISTOCK

השכנים מהסוכה ליד בדיוק התחילו לשיר ואני הנחתי את סיר המרק על השולחן, אז גם רננה וגם אני פספסנו את הנקישה.

זה היה אוריאל שאמר שהוא חושב שמישהו דפק על הדלת. הייתי די בטוח שהוא מדמיין – או שלכל היותר אמצא שם חתול סקרן או משהו – אבל הלכתי לבדוק בכל זאת.

הסטתי את הבריח, דחפתי את הדלת החוצה וכמעט פגעתי באדם שאכן עמד שם. לרגע הלב שלי ניתר כי חשבתי שזה ראש הישיבה שלי, אבל אז ראיתי שזה מישהו אחר ובלתי מוכר. פסעתי לאחור והוא נכנס אל האור.

האיש לבש חולצה לבנה ארוכה, ולא עטה מסכה. לפי הקמטים והזקן הלבן השופע הוא היה אדם מבוגר למדי, אבל ההליכה שלו הייתה קלילה להפתיע. ולמרות שהייתי די בטוח שהוא לא תושב היישוב – בטח לא הרחוב שלנו, שמאוכלס ברובו באברכים – הוא נראה לי מוכר באופן מוזר.

"תודה רבה. אתם הראשונים שפתוחים לי את הדלת הלילה", הוא אמר בעייפות מהולה בהפתעה. "לאף סוכה לא הכניסו אותי. אנשים שמזמינים אותי בלילה הראשון כבר עשרות שנים ביקשו ממני לא לבוא השנה".

" רגע... אתה..." אמרתי בחוסר אמון. "אברהם? זאת אומרת אברהם-אברהם?"

"הנני", הוא אמר בחצי חיוך של מי שרגיל לענות על השאלה הזו בתשובה הקבועה הזו. "נעים מאוד. ואתם...?"

"משפחת אליצור", גמגמתי. "גם לי קוראים אברהם. וזאת רננה, והילדים – אוריאל ובניה", החוויתי לעבר היושבים בסוכה. עד לפני רגע היא נראתה לי נוחה ומזמינה, אבל מול האורח היא פתאום נראתה לי דלה וצרה, והקישוטים שרננה עמלה עליהם בימים האחרונים והתפעלתי מהם מאוד (יחד עם יצירה בודדת של אוריאל שהסכמנו לתלות), נראו לי עכשיו קצת מביכים.

אברהם אבינו, על כל פנים, לא נראה מוטרד במיוחד. "חג שמח, אוריאל", הוא אמר בחביבות ושלח את ידו ללטף את ראשו של אוריאל.

"אל תשלח ידך אל הנער!" מיהרתי לומר. היד של אברהם נותרה תלויה באוויר.

"זאת אומרת..." גמגמתי. "לא התכוונתי... סליחה, אבא, אני יודע שזה נשמע קצת חצוף... אבל אתה בקבוצת סיכון הרי, לא? עברת את גיל שישים אם אני לא טועה..."

"יום ההולדת האחרון שלי היה מאה שבעים וחמישה במספר", אישר האב. "אבל אני לא ממש מבין – בדרך כלל כולם דווקא ממש שמחים כשאני מגיע, בטח כשאני אומר שלום לנכדים והנינים שלי..."

"לא שמעת על ה..." התחלתי.

"רק רגע", התערבה רננה. "אולי תרצה לשבת? קערת מרק תתאים לך? עברת דרך ארוכה, אני מניחה".

"אני לא רוצה להטריח – אני גם רואה שאין הרבה מקום ליד השולחן", אמר אברהם בהיסוס.

"הכול בסדר", פסקה אשתי. "אברהם, תוכל להביא עוד כיסא וצלחת מרק?"

"בשמחה, רק מאיפה..."

"היא התכוונה אלי", מיהרתי לומר. "שנייה אני חוזר". פסעתי בכמה צעדים זריזים אל תוך הבית, שלפתי צלחת וכף מהארון והבאתי כיסא כתר נוסף. כשחזרתי אברהם אבינו כבר היה שקוע בשיחה עם אוריאל, שהספיק לספר לו שהוא "עוד מעט בן ארבע", והוסיף את כל המידע שהוא הספיק ללמוד על החג. אברהם תלה בו שתי עיניים סבלניות, ואני ניצלתי את הרגע כדי להזיז קצת את הילדים ולפנות מקום ליד השולחן.

"המרק הזה מצוין", החמיא אברהם אבינו אחרי כמה כפות של מרק עוף.

"אני יודע שאתה רגיל לסטנדרטים אחרים של הכנסת אורחים. אצלנו לא מגישים לשון פר לכל אורח", התנצלתי, "אבל אנחנו משתדלים".

"הכול בסדר, תרגישו בנוח", הוא התרווח בכיסא הפלסטיק. "אתם יודעים, הסתובבתי פעם ממש על ההר הגבוה הזה שם בחוץ. השקפנו למטה, על סדום. היא הייתה גן עדן בזמנו, לפני מה שקרה... מוזר לחזור לפה עכשיו ולראות מה השתנה ומה נשאר", הוא אמר, מהורהר.

"מה באמת נשאר?" העזתי לשאול.

"אה, הרוב הגדול. הצורה של ההרים לא השתנתה, אתה יודע, אני מזהה אותם בקלות, רק הוספתם כבישים וכמה יישובים. וחצבתם בהרים כמו שבזמני לא ידעו, שתהיו בריאים. חוץ מזה, בזמנו הייתי יוצא החוצה וסופר את הכוכבים. עכשיו אני לא מצליח לראות אותם כמו שצריך ברוב היישובים שלכם, שלא לדבר על הערים..."

"כן", מיהרתי לומר במבוכה מסוימת – מסוג המבוכות שאוחזות בך כשאתה מנסה להסביר לאדם מבוגר משהו שקשור לטכנולוגיה עדכנית, ומרגיש לרגע כמו נציג המאה העשרים ואחת עלי אדמות. "זה ידוע, יש יותר מדי אור על האדמה מהפנסים וכל זה, אז מי שרוצה לראות את הכוכבים נוסע היום למדבר..."

"...קוראים לזה זיהום אור", השלימה רננה.

אברהם לא נראה מוטרד במיוחד. "נו, אחרי אלפיים שנים שלא הייתם פה אתם מדליקים אור כזה גדול שלא רואים את השמים". הוא לגם את שארית המרק והניח את הכף. "אז מה הסיפור? אמרת שתסביר לי".

"סבא?" זיהה בניה פתאום ממקומו בכיסא התינוק, ומיהר לחזור: "סבא! סבא!"

"כן, אני סבא שלך", אמר לו אברהם בחיבה וחזר אליי: "נדמה לי ששמעתי דרך כמה קירות משהו על קנס בהקשר של הכנסת אורחים, אבל זה כבר ממש לא נשמע לי הגיוני... "

"דווקא כן", אמרתי בעצב. "יש מגפה עולמית – הקורונה – לא שמעתם עליה? היא התחילה בסין והתפשטה לשאר העולם. יש כבר אלף וחמש מאות נפטרים בארץ, אפילו פה ברחוב יש כמה חולים, אז יש סגר כרגע. אנחנו צריכים לשמור מרחק כדי שלא נדביק אחד את השני, ומחוץ לבית אנחנו גם הולכים עם מסכות – לא מסכות מהסוג ששברת בזמנו", מיהרתי להבהיר, "מסכות על הפה והאף. ככה הנגיף לא עובר מאחד לשני".

"אולי באמת מתאים יותר שנהיה עם מסכות לידו, אם כבר מדברים?" לחשה לי רננה מאחור. "בכל זאת, שמעת בן כמה הוא".

"אני יודע בן כמה הוא", לחשתי בחזרה, "זה בפרשת הבר מצווה שלי, להזכירך. אבל לא נראה לי שהוא עלול להידבק בהתחשב בזה שהוא – את יודעת..."

"...כבר לא ממש חי", השלים אברהם. "גם השכנים שומעים אתכם כשאתם לוחשים בסוכה, אתם יודעים".

בהינו בו מעט נבוכים. רננה התעשתה ראשונה. "אבל אולי בעצם אתה יכול להציע איזה פתרון למצב?" היא שאלה.

"מהתיאורים שלכם נשמע שאתם יודעים לא רע איך להתמודד", ציין אברהם.

"לא, הוויכוחים פה מטורפים, אתה לא מבין. יש כאלה שאומרים שצריך להדק את הסגר, אחרים אומרים שזה פוגע יותר מדי בכלכלה, כי יש המון מובטלים, ויש כאלה שאומרים שזו בכלל סתם שפעת עם יחסי ציבור. שפעת זו מחלת חורף כזאת... לא משנה. בכל אופן, יש ויכוח על בתי כנסת, על הפגנות, על חיסון עדר, לא מצליחים להחליט פה על שום דבר. אולי תתערב ותגיד לנו מה הדרך הנכונה?"

אברהם ליטף את זקנו. "אתם יודעים, כשסבתא שלכם שרה ("סָפְּתָא?" שאל בניה, אבל אף אחד לא ענה לו) ואני הגענו לפה לא היה פה כלום – לא חיסונים, לא בתי חולים, אם היה רעב היה צריך לרדת למצרים. בינתיים אני רואה שבניתם פה כלכלה מאוד יציבה, אין מה להשוות לזמני. הרפואה שלכם הרבה יותר מתקדמת משלנו, אתם מבינים את הדברים האלה עם החיידקים וכל זה. שאני אתן לכם עצות?"

"אבל זה לא רק המגפה. יש גם פילוג מטורף בעם. אולי יש לך משהו לומר לתת לנו בהקשר הזה...?"

"תמיד אותו סיפור", אמר אברהם בשלווה, "בכל סוכות אתם מספרים לי על ויכוחים ביניכם, ובטוחים שהפעם זה הסוף. שנה שעברה הייתם בין מערכת בחירות שנייה לשלישית, ככל הזכור לי. אבל בינתיים אתם מחזיקים מעמד מצוין. אם כי אני בהחלט אשמח לראות אתכם מתבגרים קצת".

הוא משך את הכיסא לאחור ונעמד. "תודה רבה לכם, אתם נורא נחמדים. אני צריך להמשיך את הסיבוב שלי".

"לא תישאר למנה עיקרית?" ביקשנו יחד.

אברהם הניד בראשו. "אני מאמין שלמרות הקורונה הזאת יהיה עוד מי שיפתח לי את הדלת הלילה".

אולי בכל זאת נביא לך מסכה אחת? רק ליתר ביטחון?" הציעה רננה.

אברהם הנהן ואני מיהרתי שוב אל הבית והוצאתי אחת מהמסכות החד-פעמיות הכחולות. לרגע הוא הסתבך איתה, לפני שהראיתי לו איך להרכיב אותה על האוזניים.

"ועוד משהו אחרון, אבא – אולי תוכל לברך את הילדים לפני שאתה הולך?" ביקשתי.

"האמת שברכות זה משהו שהבן שלי יצחק התחיל איתו", אמר אברהם. "אבל אני אשמח, למה לא?" הוא הרים את הידיים כמה עשרות סנטימטרים מעל הראשים של הבנים, עצם את עיניו ומלמל משהו בקול נמוך. לאחר רגע הוא קם בצעד החלטי.

"אני אלווה אותך", התנדבתי. נזכרתי שהרב חנן לימד אותנו בכיתה א' שמאברהם אבינו לומדים שחלק מהכנסת אורחים זה הליווי. "אני רק אביא את המסכה שלי, היא בסלון".

כשחזרתי אחרי רגע לסוכה הדלת שפונה אל הרחוב כבר הייתה פתוחה, אבל רק רננה והילדים היו בה.

"הוא יצא..." הצביעה רננה. הצמדתי את המסכה ומיהרתי אל הדלת, אבל לא ראיתי אף אחד – רק צליל של צעדים מתרחקים נשמע מרחוק, בין צללי הרחוב.