מבין כל החגים, סוכות זה החג האהוב עלי. יש משהו בשינוי האווירה, ביציאה מהבית שעושה טוב לנשמה.
אני אוהבת ללכת ברחובות ולהביט על הסוכות הרבות, להקשיב לקולות השמחה, לשירים שנשמעים מכל עבר.
השנה שקט יותר, סוכות אחרות רואים רק בתמונות, שירים מסרטונים ואת המשפחה בזום.
"ושמחת בחגך". הרבה פעמים יצא לי לתהות על המצווה הזאת שהיא כמעט מובנת מאליה, אולי הציווי שנאמר לפני אלפי שנים לא נאמר אלא בשביל החגים השנה, דווקא כשהשמחה היא לא מובנת מאליה אנחנו מקבלים את ההוכחה והאישור שאפשר.
שאפשר לשמוח גם כשהמציאות שלנו משתנה מיום ליום. שאפשר לשמוח גם כשהדברים הטריוויאלים נהפכים לסימן שאלה. שאפשר לשמוח גם לבד, בלי המון אורחים. שאפשר לשמוח גם מחוץ לבית הכנסת. שאפשר לשמוח ולחייך גם מתחת למסיכה.
ושאפשר לשמוח כי השמחה טבועה בנו ולא תלויה בדברים חיצוניים. זה הלימוד של חג הסוכות, הבית הגשמי הוא אירעי, דרך הקירות נכנסות רוחות, והגג לא אוטם שמש וגשמים, ולפעמים הסוכה כולה לא מחזיקה מעמד ועפה או קורסת. אבל השמחה, השמחה היא בית קבע.
"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". יהי רצון שנזכה לראות במהרה!
שולמית נוימן היא קומונרית בתנועת הנוער אריאל, סניף אלון שבות