הנה הסיפור האמיתי של הקורונה. מעשה שהיה ונברא: שמחה משפחתית, לפי הנהלים המסכות והכל. האירוע מחולק לשניים: צד אמא וצד אבא.
בצד אחד יש קורונה: כולם משתדלים לשים מסכות, לא להתחבק ולשבת בריחוק. במיוחד סבא וסבתא. מבודדים ממש ושומרים מרחק.
בצד האחר אין קורונה: חיבוקים נשיקות סבים סבתות נכדים. אלבבלה.
עכשיו, ברור לכם שזה לא רק באירוע עצמו. כל צד כך נוהג עם משפחתו כבר תקופה. מנהגים...
קבלו, אמיתי לגמרי: שתי הסבתות הלכו להיבדק לקורונה אך לפני שבועיים. שתיהם מרגישות טוב, רק הלכו ליתר ביטחון בשביל ההרגשה.
אחת קבלה תשובה חיובית ואחת שלילית. רוצים לנחש?
אה, לשתיהם שלום, שיהיו בריאות עד 120.
עכשיו אתם שואלים את עצמכם: מאיזה אגף הוא, כלומר, אני. מה הוא בא לומר?
ובכן, אנוכי מהאגף השמרני (מה שמוריד לי עכשיו נקודות אצל חלק מהקוראים) ובכל זאת, בא להתוודות (מה שמחזיר לי קצת נקודות, אולי).
אני רוצה לטעון שמה שיוצר כאן את המציאות העמומה, שסביבה נבנים נרטיבים שונים, הוא הפער בין ההתגוננות והמאמצים שלנו ל...מציאות עצמה. חיזרו רגע לסיפור שלנו. הרי לפי כל התחזיות היה אמור לקרות בדיוק להפך. אז איך?...
אז השמרנים, כמוני, יאמרו: אולי זו השלילית לא נדבקה בכלל (למרות שלא שמרה בכלל), ואם כן אולי היתה אסימפטומתית ועברה את זה. והמכחישים יאמרו: אין טעם להיזהר. לא היה ולא נברא. עובדה.
ואיפה האמת? צריך לומר- האמת נעדרת.
וכאן הפאנץ': מי ששומר על הכללים ועושה הכל לפי הנהלים, הוא כנראה (צריך להודות בזה) לא דומה לאחד שעובר במעבר חציה כדי להיזהר ממכוניות דורסות.
הייתי אומר שהוא דומה יותר לאחד שעובר במעבר חציה במקום שלא ידוע איך בדיוק רכבים פוגעים בהולכי רגל, ובמי הם פוגעים, וכמה, ומתי?
אז מה? מה זה חשוב?
ככה: במקום שיהיו שתי קבוצות שרק מנכיחות האחת את השניה על ידי כך שכל אחת יודעת מה הכי נכון ומה הכי טוב, בואו נקים קבוצה שלישית: שומרים כי זה מה שמוטל עלינו, ונרפאים, בסיפור אחר, בידי שמים. אנחנו די טובים בזה - לתת מקום ולאפשר גם אחרי שעשינו מה שמוטל עלינו. בלי פרופורציה.
אני מציע שבמקום להמשיך ולהתכתש, במקום להסביר מיד ולתת תשובות "נכונות" לכל מצב, ננסה להמתין, להוריד ראש ולא להבין בהכרח.
אולי אם לא נהיה כל כך בטוחים בעצמינו (קודם כל אנחנו-השמרנים), נוכל להתאחד כולנו סביב הרעיון הזה.
הנה הנרטיב החדש: יש או אין, שומרים בענווה.