העין השמחה

יש משהו בשמחת החג, למרות הסגר, שמרטיט את הלב. מרטיט כבר אלפי שנים.

דוד צביאל , ט"ז בתשרי תשפ"א

דוד צביאל
דוד צביאל
צילום: באדיבות המצולם

מוצאי שבת. שוב פותחים את אתרי החדשות. התזמורת כבר החלה להזריק את ארס השנאה. טוויטר, חדשות, ועוד הפגנות. כן ביבי, לא ביבי. הפעם החלטתי שאני לא נשאב פנימה.

יש משהו בשמחת החג, למרות הסגר, שמרטיט את הלב. מרטיט כבר אלפי שנים. אסור לתת לעורכי התוכן הרגעיים באתרי החדשות ולמתכנתי הפיד לקלקל את זה.

יצאתי לקטוף ערבות ללולב. אמנם אין בהם טעם וריח אבל נשמה של שמחה, יש ויש! מתחת לעץ פגשתי יהודי ותיק ממקימי היישוב ביו״ש שבו אנו מתגוררים. חיוך ענק על פניו והוא קוצץ שני ענפים עבור עצמו.

״מועדים לשמחה״ הוא קרא לעברי. ״חגים וזמנים לששון״ השבתי כמנהג העולם.

״תראה כמה טוב יש כאן. אני כאן משנת 1982. אמנם, השנה הילדים שלי לא יכולים לבוא לבקר וסביב השולחן בחג ישבנו אשתי ואני.

״אבל יש כאן כל כך הרבה על מה לשמוח. אני עוד זוכר איך בין 1988 ל1996 קלטנו שלוש-ארבע משפחות ביישוב. איזו חגיגה זאת היתה! והיום, אין קראוון אחד פנוי. כל בית שמוצע למכירה נחטף כאילו היה לחמנייה טרייה. קשה להאמין!״

"אתה כל כך צודק" השבתי, ולא הצלחתי להעביר את כל ההשראה ששאבתי מהסיפור הקצר שלו בחזרה אליו.

הבטתי בפניו והשוויתי את השמחה הקורנת מהם לעגמומיות שנשקפת מהטוויטר. אל תתנו לציפור מהמסך לעקור לכם את העין השמחה.

הכל שאלה של הסתכלות. החג הזה מלא באור של שמחה. צריך רק לפקוח את העיניים.

חג שמח!