אורן הלמן
אורן הלמןצילום: יוסי וייס

"ניצחתי את המערכת" זה משפט שכל הורה לילד עם צרכים מיוחדים מכיר היטב. אנחנו יודעים שנגזר עלינו להילחם במדינה, הלא היא "המערכת", על זכויות הילדים שלנו.

כעת מתנהל עוד קרב גדול – הקרב על העתיד של הילדים שלנו. הקרב על הפעלת החינוך המיוחד.

אנשים, ארגונים ו- ועדים מנסים למנוע את ההפעלה של החינוך מיוחד אחרי סוכות.

אני רוצה להתמקד בעיקר, ולא להיכנס לעניין האישי שלי, כאבא לילדה בחינוך המיוחד. אבל רק אספר שכשסיפרתי לליה על זה שמתכוונים להפסיק לה את הלימודים אחרי סוכות, ושאלתי אותה מה דעתה, היא אמרה שזה כואב לה ברגש, כי היא פשוט חייבת את זה.

לעובדות:

בערך 235,000 ילדים לומדים בחינוך המיוחד. המונח ילדים עם מוגבלות מתייחס לאוכלוסיה רחבה של ילדים עם צרכים מיוחדים.

יש עשרות, אפילו מאות סוגים של מוגבלויות: מבעיות בריאותיות המקשות על חיי הילדים ועל השתלבותם במערכת החינוך; מוגבלות שכלית; אוטיזם; מוגבלות רגשית ונפשית ועוד.

בניגוד לסטיגמות הרווחות, הם לא מריירים ומנוזלים, דבר שכל הסטיגמטיים משתמשים על מנת להציג אותם כמסכנים את הסביבה. הילדים הללו ממילא סובלים מסטיגמות ומאפלייה, אין להם ולהם חברה (לצערי ילדים לא חפצים בד"כ בחברתם) והדברים הללו רק מחזקים את ההדרה שלהן ושלהם!

ילדי החינוך המיוחד לומדים בכיתות קטנות, בדרך כלל כ- 8 ילדים בכל כיתה.

בסגר הקודם, ילדים עם צרכים מיוחדים היו בבתים ללא מסגרת וללא רצף טיפולי שהותאם להם והכרחי להתקדמות ולטיפול בהם.

הנזק העצום שנגרם לילדים המיוחדים הללו בביטול הלימודים הוא עצום: ילדי החינוך המיוחד זקוקים להכוונה אחרת, כי ההתמודדות שלהם שונה מהשאר.

אז שלחו אותם ללימוד מרחוק, אחלה "מכבסת מילים" כשמדובר בחינוך מיוחד:

משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים מצויות פעמים רבות בקושי כלכלי מאחר ואחד ההורים אינו עובד בכדי לטפל בילד.

טאבלט הוא מכשיר יקר שמעמיס על הוצאות המשפחה. לכן, רובם פשוט לא יכולים ללמוד בזום, כי לחלקם אין בכלל מחשבים או טלפונים ניידים בבית (אגב, בטלוויזיה תמיד מציגים את ההורים שלא מסתדרים עם כמה ילדים שלומדים במקביל בזום, אבל אף פעם לא מציגים את הילדים שלא לומדים בזום כי אין להם או להורים שלהם מחשבים או אייפדים)...

גם לאלה שיש טאבלט – חלק גדול בכלל לא מסוגלים ללמוד מרחוק בגלל המוגבלות שלהם!

מדובר בילדים שזקוקים להשגחה מתמדת וקיים קושי לתווך להם את המציאות.

ילדים עם צרכים מיוחדים חווים חרדה, תסכול גדול וקושי רב להבין את המציאות של הסגר מדוע אינם הולכים למסגרות החינוך. מה זה קורונה. מה זה מסיכה.

הורים מדווחים על ריגרסיה קשה גם בהתנהגות - ילדים מכים את עצמם, זורקים חפצים, מוציאים את הזעם על ההורים.

כשאין חינוך מיוחד, הילדים לא מקבלים גם טיפולים פרה-רפואיים: קלינאי תקשורת; ריפוי בעיסוק; פסיכולוגים; בריכות טיפוליות (הידרו-תרפיה) – וזה גורם לנזקים וריגרסיה בתהליכים שהושקעו בהם מאמצים רבים.

בלי טיפול התהליכים האלו נסוגים או נעצרים.

אז מה הם מציעים? שפשוט לא ילמדו? שילדים (לא כולם) יטיחו את הראש בקיר? שישתוללו בבית? שתהיה להם רגרסיה עצומה בהתקדמות? (זה בדיוק מה שקורה להם ולהן כשאין מסגרת!).

תבינו: תנ"ך, מתימטיקה, ספרות, לשון, עברית – אפשר ללמוד בזום. טיפול רגשי, קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק, טיפול פסיכולוגי – אי אפשר לקבל בזום.

אז נזרוק 250,000 ילדים בחינוך המיוחד לפח?

ועכשיו לדרישה להפסיק את החינוך המיוחד:

אמא שלי וסבתא שלי היו מורות. זו הייתה שליחות עצומה עבורן, והן ידעו תמיד שכמו שההצגה חייבת להימשך, גם הלימודים חייבים להימשך. בייחוד למי שלא מסוגלים לחיות בלי מסגרת.

אז כן- מורים ומורות של החינוך המיוחד מפחדות ומפחדים- בדיוק כמו הקופאיות בסופרים, בדיוק כמו הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, השוטרים והשוטרות, הדוורים והדווריות, נהגי ונהגות המוניות, נהגי ונהגות האוטובוסים, רואי ורואות החשבון, עורכי ועורכות הדין ועובדי התעשייה והגופים החיוניים – כולם מפחדים, אבל יודעים ויודעות שהם והן חיוניים למשק!

לסופר-מרקטים, סופר פארמים וחנויות חיוניות מותר להיכנס בלי הגבלה.

אני דווקא שומע הרבה מורות ומורים שמספרים "און רקורד" כמה הן והם גאים בכך שממשיכות וממשיכים לחנך את הילדים והילדות המיוחדים! שאי אפשר בלעדיהן ובלעדיהם!

תפסיקו עם הדמגוגיה.

בדיוק כמו שמותרת התכנסות של 5 אנשים בחדר, ניתן להחריג את החינוך המיוחד ל- 8 אנשים בחדר. בריחוק. עם מסיכות. הסכנה לא גדולה לעומת הסכנה שבביטול המסגרות והנזק הבלתי-הפיך שנגרום לילדים ולילדות האלה!

אורן הלמן הוא אבא לילדה שלומדת בחינוך המיוחד. הוא ייסד את דף הפייסבוק "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה