עולם התרבות בהקפאה טוטאלית. סוניה סודרי, בעלת תיאטרון 'פסיפסו' לשחקניות מהמגזר הדתי והחרדי, עוסקת בימים אלה בכתיבת מחזות עבור מתכונת חצרות ובתים בהתאם למגבלות הקורונה. על המיזם המיוחד היא מספרת בראיון לערוץ 7.
"הפסקנו את כל הפעילות כמו כולם, ואחרי כמה זמן הרגשתי שזו סיטואציה בלתי נסבלת ואי אפשר שלא ליצור. אספתי את כל התלמידות והשחקניות לפגישות זום, כל קבוצה לפי הרמה שלה, המתחילות למדו לכתוב מונולוגים אישיים על מה שקורה להם היום ומה שקרה להן בעבר, המתקדמות עבדו על מה שנעשה בעתיד כשהתיאטרונים סגורים. כך כל קבוצה חשבה בהתאם ליכולות ולרמה שלה".
בעקבות סיעורי המוחות המשותפים הללו, מספרת סוניה, "נוצרו כמה וכמה מחזות ואני מקווה שנוכל לקיים אותם בחצרות, בחוף הים, ביער ואפילו בבתים", היא אומרת ומספרת על מחזה שכל כולו מתרחש בין חדריה של דירת מגורים, בין החדרים, המטבח והפרוזדור.
"בינתיים אין למשפחה שם כי לא יודעים באיזה עולם ובאיזו ארץ זה קורה, אבל הסיפור מאוד מעניין. מדובר בדרמה קומית על טיאטוא כל הבעיות מתחת השטיח במסגרת ההכנות לאירוסין של הבת". על הצגה זו היא אומרת עוד כי "נצטרך להתאים את ההצגה למבנה של הבית שבו נופיע, נצטרך להגיע מוקדם כדי לעשות את ההתאמה. זה יהיה אתגר עבורי ועבור השחקניות, גם בכך שאין הפרדה בין השחקניות לקהל".
האם ניתן לקיים תיאטרון שגם יפרנס וירוויח כאשר מציגים בפני כמה עשרות נשים בבית או בחצר? סודרי מורידה אותנו לקרקע המציאות: "התיאטרון לא מפרנס. יש אמנם תרבות שמפרנסת, אם עושים שואו בתיאטרון הבימה, אבל התיאטרון שאנחנו עושים אף פעם לא פרנס". עם זאת היא מציינת כי התיאטרון הקטן שהיא עמלה עליו בימים אלה אינו מחייב הוצאות במה, תאורה, תפאורה וכו' ולמעשה מדובר בתיאטרון טבעי שהתפאורה בו היא הבית.
ומה באשר להיקף המצומצם של צופות להצגה שכזו? האם היקף כזה מספיק עבור שחקניות שמעוניינות, כמו כל שחקן, להציג את מרכולתן האמנותית בפני קהל רחב ככל היותר? "אפשר לעשות את ההצגה כמה וכמה פעמים, גם באותו יום", היא אומרת. "אנחנו צריכים לשנות את נקודת המבט שלנו. אני אוהבת במה ותאורה ואת הקסם הזה, אבל כאן אני צריכה לשנות את המחשבה שלי למשהו אחר, אפשר להציג גם לעשרים נשים".
מאחר ומדובר בתיאטרון של נשים דתיות שחקניות המציגות עבור נשים, האם אין בעייתיות בהופעה במקומות פתוחים? "נכון שאנחנו תמיד דואגות שהמקום יהיה סגור, גם כשהופענו בחניון מתחת בניין העירייה או בחצר הבניין של אליאנס, דאגנו שהמקום יהיה סגור, אולי בכמה בדים שמקיפים, אבל לא מדובר בשירה או ריקודים כך שגם אם עבר גבר בסביבה זה לא נורא".
להערכתה רעיון ההצגות בפורמטים קטנים יכול לתפוס גם במקומות אחרים אם כי בכל מקום בעולם יש את הפתרונות המותאמים לנהלים שבו. "זה אחד מהפתרונות וצריך להתעדכן בכל העולם בנהלים שלהם. כל אחד צריך למצוא את הפתרון. יש מקומות שנוסעים עם אוטובוס ממקום למקום. אנחנו כנשים דתיות לא יכולות לעשות את זה ולהופיע בכיכר העיר
סודרי מזכירה כי "כשהתיאטרון נולד, הרבה לפני התקופה היוונית, הוא היה בחוץ ואנשים היו ממרחק אחד מהשני. מספרים שזו הייתה תקופה מדהימה לתיאטרון. זה לא היה בקופסא סגורה שהומצאה רק מאוחר יותר".